"הכאב הזה אף פעם לא עובר", אומר יוסי וייס, אביו של דרור ששם קץ לחייו ב־28 בספטמבר 2005. "כשסבא נפטר מזקנה, מתרגלים לכך, אבל כשיקירך מתאבד - זה כמו פצצה אטומית שמשאירה נשורת לעוד הרבה שנים. תמיד יש את השאלה: 'למה? מה עשינו? מה לא עשינו?', ואנחנו לעולם לא משתחררים מהכאב הזה".
"דרור התאבד ארבעה ימים לפני ראש השנה", מספר וייס (62), איש מחשבים מחדרה שלו שני ילדים נוספים. "הוא היה בן 21, וזה קרה חודש וחצי אחרי שהשתחרר מיחידה מובחרת. באותה תקופה דרור עבד בעבודה מועדפת, התחיל להתעניין בלימודים, קנה לעצמו בגדים לחורף, החליף דברים בחדר שלו ונרשם למכון כושר. הכל היה נראה רגיל ועם תוכניות לעתיד. הוא התאבד בבית באמצעות נשק של אחיו שהיה חייל באותה תקופה. הייתי אז בדרכי לעבודה, וצלצלו אלי לבוא מהר הביתה. חששתי שקרה משהו איום. כשראיתי ליד הבית אמבולנסים, כולל אמבולנס של זק"א, הבנתי שמה שחששתי ממנו אכן קרה. מבחינתנו זו הייתה ממש הפתעה, כי לא היו שום סימנים לכך, להפך: היו רק סימנים חיוביים".
התרעות פיקוד העורף