הקדמה לספרו עב הכרס של ההיסטוריון יואב גלבר על התקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, “התשה - המלחמה שנשכחה" (הוצאת דביר), הוא מספר כיצד מצא את עצמו, רס"ן בקבע והיסטוריון צעיר, מסופח בכיפור לגדוד הצנחנים 890 של איציק מרדכי, מוטס לראס סודר ונלחם בקרב העקוב מדם בחווה הסינית. בתום הקרב ההוא כבר החליף את המ"פ אהרון מרגל, שנפל.
גלבר מנתח ביסודיות את האירועים, התהליכים וההחלטות שהובילו למלחמת כיפור. נקודת המוצא שלו היא ששת הימים, “קו השבר ההיסטורי", כהגדרתו.
“מלחמת יום כיפור הייתה טראומה לאומית שהציבור שחי אז לא יכול להשתחרר ממנה, אבל מבחינה היסטורית ששת הימים הייתה קו השבר ששינה את המדינה, את המזרח התיכון ואת המערכת הגלובלית. עד 67' למדינות ערב הייתה מעורבות מוגבלת בסכסוך הישראלי–פלסטיני, לא משהו שהן היו מוכנות להיהרג עליו. אחרי ששת הימים כבר היו מעורבים הריבונות והכבוד הלאומי שלהן, עם מוטיבציה אחרת לגמרי. גם מעורבות המעצמות באזור גדלה מאוד".
רבים וטובים נסחפו אז באופוריה: סופרים, פובליציסטים ואנשי רוח. רבין הושווה לפטון ולמונטגומרי. “העולם הזה", שהיה מבקרו החריף ביותר של דיין, בחר בו כאיש השנה. “הייתה ממש האלהה של קציני הצבא. לכל קצין היה עיתונאי צמוד. אחרי כיפור זה התחלף בעו"ד צמוד", מוסיף גלבר באירוניה.
“מחקר השבויים" היה סודי ויסודי. השתתפו בו כ–500 חיילים וקצינים, שעברו ראיונות ומבחני רורשאך. כמו כן נקראו המכתבים שכתבו למשפחות שלהם. “התמונה שעלתה הייתה של חברה פרימיטיבית שעדיין לא התקדמה", מספר גלבר. “נקבע שרמת האינטליגנציה של הקצונה המצרית נמוכה בהרבה מזו של הקצונה הישראלית. החשיבה שלהם הוגדרה כפרימיטיבית, ואישיותם - כחסרת בגרות ומנותקת מהמציאות".
“מחקר השבויים השפיע מאוד על הראייה של הקצונה הבכירה את האויב וחיזק את השחצנות שלנו", אומר גלבר. “מי שהוביל את הקו הזה באופן מובהק היה הרמטכ"ל חיים בר–לב. הוא הסמן הימני של האופטימיות בכל מה שנוגע לצה"ל וזלזול בכל מה שנוגע לאויב. לזה מצטרפת העובדה שבעצם לא הופקו לקחים מששת הימים. סוגיות מהותיות בתורת הלחימה הוזנחו. כולם הסתמכו כעת על ניסיונם האישי כמנצחים".
התוכנית להגנה על מערב סיני גובשה רק בסוף 1968. היא כללה שלושה עקרונות: קו המים כמכשול, החזקת כוחות משוריינים בקו הקדמי ויצירת קו הגנה שני במעברי הגידי והמיתלה. הוחלט גם על בניית מערכת שתתריע על צליחת התעלה, שנזנחה בהמשך. כל אלה, הבהיר בר–לב, יפצו על היעדר הארטילריה, אם תתחיל מלחמה על הקו (בר–לב מזכיר גם “התרעה מודיעינית מוקדמת" של 24–48 שעות שתעשה את כל ההבדל).
בדצמבר 1968 יצאה לדרך תוכנית ביצור קו התעלה: הקמת 33 מעוזים בתוך ארבעה חודשים. מבצע הנדסי ענק, של עשרות כלי צמ"ה ומאות עובדים שהיו חשופים לצליפות ומיקוש מהצד המצרי. במרץ 1969 הוחלט ליזום תקרית אש מקיפה שתאפשר לסיים את ההתבצרות על הקו. ירי על טרקטור ישראלי במוצב המזח סיפק את העילה.
ממרץ 1969, גם לאורך הקיץ, המשיכו המצרים ברצף של צליפות, מיקושים והפגזות ארטילריות. מדי יום נרשמו הרוגים ופצועים בצד שלנו. “מי שנפגעו בעיקר היו חיילי פלוגות האספקה וההנדסה, שנסעו בין המעוזים", אומר גלבר. “המרחקים העצומים והמורכבות של פינוי הפצועים גבו מחיר כבד בחיי אדם".
“חיילים פשוט הפסיקו לצאת לחופשות, מפחד שייפגעו, קראו לזה ‘דרך המוות'", מספר יוסי עוזרד, אז קצין צנחנים בתעלה, הכותב בימים אלה ספר על ה"נמרים". “פחדו אפילו לצאת לשירותים ולמקלחת. שריונאי אחד סיפר לי שהלך עם אותו סרבל שלושה חודשים. במעוזים היו מכות של עכברושים ופשפשים, המשמעת התרופפה. כל המבצעים של השייטת והסיירת וחיל האוויר אולי העלו את המורל בציבור, אבל את חיי החיילים בתעלה זה לא שיפר".
במכתבם תהו השמיניסטים כיצד ישרתו בצבא “במלחמה תמידית וחסרת עתיד", מה שעורר סערה גדולה, “אף על פי שבפועל הוא לא שיקף את רוח הנוער של אותם ימים", אומר גלבר. “מצאתי בארכיון מאות מכתבי תגובה הפוכים של שמיניסטים מאותה תקופה".
כדי ליצור הכרעה במלחמה, הוחלט בינואר 1970 לאשר הפצצות עומק של חיל האוויר על תשתיות מצריות וסוללות טילים. “דיין חשש מזה בגלל תגובת האמריקאים, אבל כרגיל לא נלחם על עמדתו. בר–לב ואמ"ן דחפו מתוך אמונה שזה יהיה שובר השוויון", אומר גלבר.
“כולם היו בטוחים ש–300 טנקים בסיני זה מספיק בפתיחת המלחמה. אולי זה היה נכון, אם לא היו שולחים את כל הטנקים בשלב מוקדם מדי למעוזים במקום לאזורי הצליחה. הטנקים הגיעו למעוזים מוקדם מדי, שאלו אותם ‘למה באתם?', ובינתיים המצרים צלחו את התעלה בלי אויב ממול. אחר כך כבר חיכו לטנקים המארבים בדרך למעוזים".
“במלחמת ששת הימים לא השגנו שתי מטרות חשובות: שלום ומדינה עצמאית", מסכם גלבר, “בששת הימים עוד יכולנו לצאת למלחמה בלי רשות מהאמריקאים, אחריה זה כבר היה בלתי אפשרי. התלות בנשק ובחסות הייתה טוטאלית. זה גורם מכריע שוועדת אגרנט לא יכולה הייתה להתייחס אליו על פי המנדט שלה. בניגוד למה שרצינו לחשוב, העולם לא קנה מעולם את הטענה שמלחמת ששת הימים הייתה מלחמת מגן בעקבות סגירת המצרים. דיין הבין את זה ולכן לקח בחשבון את תגובת האמריקאים והרוסים גם ערב מלחמת כיפור. שלא יגידו שאנחנו שוב התחלנו".
“כשדדו רצה לגייס את המילואים, דיין אמר לו: ‘בשביל מה אתה צריך אותם?'. דדו ענה: ‘להתקפת נגד'. דיין אמר לו: ‘על מלחמה שעוד לא התחילה אתה כבר מתכנן התקפת נגד? כמה אתה צריך למגננה?'. דדו ענה: ‘שתי אוגדות'. דיין אמר לו: ‘גייס אותן, עם השאר תחכה'. זה היה בשבת ב–6:30 בבוקר. אבל דדו חיכה עד סוף הישיבה אצל גולדה, ב–10:30, כדי לתת פקודת גיוס. אישרו לך לגייס שתי אוגדות, למה חיכית ארבע שעות?".
“אני חושב שוועדת אגרנט עוד עשתה עם דדו חסד. לגבי מה שהיה לפני המלחמה, התחשבנו איתו בצדק".
“הבנתי לעומק איך בונים נרטיב, וכמה קל לבנות נרטיב שקרי".
התרעות פיקוד העורף