ליד קריאף ישב ישי לוי בן ה־43, אב לארבעה. הוא יחסית טירון במפעל, רק שבע שנים. “זו כבר הפעם השנייה שבה אני סופג כזו מכה”, הוא אומר. “עבדתי במשך 11 שנה בחברת הסעות, וגם משם פוטרתי. הגעתי למפעל ואמרתי: ‘סוף־סוף מקום מסודר’, ושוב אותו מצב”. שמעון ללוז בן ה־66 הסתכל על הקולגה ומלמל: “אם הייתי צעיר, כבר מזמן הייתי עוזב”. ישי שמע וענה: “לקום עם ארבעה ילדים, לאן בדיוק?”.
אבוטבול ביקש להוסיף: “הייבוא הרס כל חלקה טובה. אולי הם חושבים שנוצרת תחרות, אבל בסך הכל הם מתחרים מי יפיל יותר את התעשייה. בטורקיה ובסין רק צריך לפתוח את שערי המפעל, כל חומרי הגלם מגיעים וכוח העבודה זול. אנחנו מייבאים את החומרים והכל יקר: החשמל, הגז”.
“היום אין רגש, הכל על אוטומט”, הסביר קריאף. “אני מכיר כמה משפחות שהעבודה כאן היא מרכז עולמן. תוציא אותן, והן יירדו מתחת לקו העוני. חבל, ממש חבל”.
התרעות פיקוד העורף