על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בסוף שנת 2015 חיו בישראל כ־939 אלף אזרחים ותיקים (בגיל 65 ומעלה). בשנת 2035 מספרם צפוי להגיע לכ־1.66 מיליון נפש, קצב גידול המהיר פי 2.3 מזה של כלל האוכלוסייה בישראל. אז האזרחים הוותיקים יהוו 14.6% מכלל האוכלוסייה, לעומת 11% כיום. נתון נוסף שחייב להדליק נורה אדומה הוא שיעורם של בני ה־80 ומעלה מקרבם, שכיום עומד על 26%. בשנת 2035 שיעורם יזנק ל־34%.
שטרסברג (42), נשוי ואב לשלוש בנות, הוא בוגר תואר שני במדעי החברה באוניברסיטת תל אביב. קודם לתפקידו הנוכחי כיהן שמונה שנים כמנכ"ל חברת המשקם, המעסיקה אנשים עם מוגבלויות. לרגל חודש הקשיש הבינלאומי שוחחנו עם שטרסברג.
"אנחנו במטב בוחרים בכל בוקר לעסוק מחדש בזקנה על כל היבטיה, ורואים זאת כשליחות", אומר שטרסברג. "אני מבקר בהרבה בתים של אזרחים ותיקים, וישנם מקרים רבים שבהם המטפלת היא הקשר המרכזי של הקשיש לחיים מחוץ לבית. כשהמטפלת מגיעה, היא פותחת את החלון, ואז נכנס אור לבית. היא גם מדברת, שואלת שאלות ומתעניינת במטופל, והרבה פעמים גם יוצאת איתו החוצה. לנו זה נשמע טריוויאלי, אבל לעתים הקשר השוטף של הקשישים עם אנשים הוא מינימלי. גם כשיש משפחה אוהבת וקרובה, לא תמיד מתאפשר להם להגיע על בסיס יומיומי".
עמותת מטב מעסיקה יותר מ־18 אלף מטפלות ומטפלים סיעודיים, המעניקים שירותים ליותר מ־30 אלף אזרחים ותיקים בכל רחבי הארץ. שטרסברג סבור שיש לפעול מיידית לשיפור שכרם ומעמדם. "חוק הסיעוד שנחקק בשנת 86' הוא חוק חברתי חשוב ומוצלח מאוד, אבל כיוון שמאז השתנו הרבה דברים, יש לבצע גם בו התאמות", הוא מסביר ומתריע שאם לא תתבצע רפורמה בהעסקה של המטפלות הסיעודיות ותהיה הכרה במקצוע שלהן, המחסור החמור בכוח האדם ילך ויחמיר, וקשישים רבים עלולים לא לקבל מענה לצורכיהם.
"המטפלות עושות עבודה שהיא שליחות של ממש. העבודה היומיומית שלהן היא בבתי המטופלים, ולמרות הידיעה שהן תורמות הרבה כל כך למטופלים, העבודה היא קשה ושוחקת, המעמד המקצועי שלהן נמוך, ואין הכרה ציבורית מספקת בקושי ובחשיבות של המקצוע", הוא אומר. "תפיסת הניהול של מטב מציבה את המטפלות והמטפלים במרכז. צוות המטפלות והמטפלים מהווה את לב לבה של העשייה שלנו ושל השירות שאנו מעניקים למטופלים שלנו".
שטרסברג סבור שחלק מהותי מהרפורמה הלאומית בתחום הסיעוד חייב להיות בהכרת המדינה בעבודת המטפלות הסיעודיות כמקצוע.
"יש פער גדול בין ההכרה החברתית בערך עבודת הטיפול לבין מה שמצופה מהמטפלות לבצע: מתן עזרה בפעולות יומיומיות כמו רחצה ואכילה, סיוע סיעודי מורכב, השגחה והפגת בדידות, לעתים קרובות בהשקעת מאמץ פיזי והרבה סובלנות, מסירות ורגישות. הטיפול הסיעודי צריך להיות מקצוע שצריך ללמוד אותו ולקבל הסמכה עבורו ובכך גם להעלות את רמת הטיפול וגם את ההערכה למקצוע".
מנכ"ל מטב מזהיר עוד שלנוכח הגידול החד הצפוי באוכלוסיית האזרחים הוותיקים בשנים הבאות, המחסור במטפלות רק יחמיר. "רק תוכנית אב לאומית שתכלול רפורמה שבמרכזה הפיכת עבודת המטפלות למקצוע מוכר, שהעוסקות בו יזכו לתנאים טובים יותר, תביא לשינוי מהותי".
שטרסברג סבור עוד שלשיפור מעמדן של המטפלות יש השלכות חברתיות חשובות ולא רק מההיבט של הטיפול בקשיש הסיעודי. "מכיוון שרבות
מהמטפלות הסיעודיות משתכרות שכר נמוך, בהתאם לתנאי המכרז הממשלתי, נדרשת השקעה נכונה ומתגמלת בשכר העבודה במקצוע. נוסף לכך צריכים להיות פתרונות רגולטוריים שיבטיחו שהעובדות יוכלו לעבוד שעות רבות יותר ולהשתכר יותר בלי לאבד את הזכאות שלהן לקצבאות הבטחת הכנסה למשל. שינוי נוסף שנדרש הוא עידוד כניסה של מטפלות צעירות למקצוע באמצעות הכרה בתחום הטיפול הסיעודי כעבודה מועדפת".
אחד השינויים שהתקבלו במדינה בשנים האחרונות הוא האפשרות שניתנת לחלק מהזכאים לקבל גמלה כספית ולא גמלת סיעוד כשירות. במקרים האלו
"נקודה חשובה נוספת היא היכולת להבטיח שהכסף ילך לטיפול במטופל הסיעודי, ולא למטרות אחרות. הרבה פעמים הקשישים רוצים לסייע לילדים ולנכדים ומעדיפים לוותר על הטיפול שהם צריכים. לא כל שכן במקרים שבהם באמת יש קשיים כלכליים. בשורה התחתונה, כיום 97% מהאזרחים הוותיקים בישראל מזדקנים בבית ובקהילה, ואין יותר מזה כדי להעיד על ההצלחה של המודל".
אחת הבעיות הקשות של הגיל השלישי היא ההתמודדות עם הבדידות. על פי נתוני המגמות הדמוגרפיות של מכון ברוקדייל והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 36% מבני ה־65 ומעלה דיווחו על תחושת בדידות לפעמים או לעתים קרובות (לעומת 28% בקרב בני 20 ומעלה). עוד עולה מהנתונים כי בקרב הנשים שיעור הבדידות עמד על 44% ובקרב הגברים על 27%. הדבר נובע משיעורן הגבוה יותר של האלמנות לעומת האלמנים.
במסגרת סל השירותים של מטב פועלים פרויקטים התנדבותיים ייחודיים. "מטב מפעילה גם קהילות תומכות ברחבי הארץ. בכל קהילה ישנם 200־150 קשישים, והיא מעניקה סל של שירותים לאדם בבית. אנחנו מגייסים את הקהילה לסיוע להפגת הבדידות", מספר שטרסברג. "כל המחקרים מראים שאדם בסביבה הטבעית שומר על היכולות ועל הבריאות שלו בצורה הטובה ביותר".
תשומת לב מיוחדת בסיוע להפגת הבדידות ניתנת לניצולי שואה. מטב מנהלת פרויקט בשם "עכשיו זה הזמן", שהוקם ביוזמת הרשות לניצולי שואה במשרד האוצר ואש"ל. כבר בחודשים הראשונים להפעלתו מאות מתנדבים פוקדים את בתיהם של ניצולי השואה, ובהמשך יגדל הפרויקט לכמה אלפים. "המתנדבים מסייעים בהפגת הבדידות בהתאם לרצונות ולצרכים של ניצול השואה. ישנם כאלה שאוהבים ברידג', ישנם מי שרוצים לצאת מהבית לשתות כוס קפה, יש גם אלה שרוצים לשמוע את פרשת השבוע, לספר את סיפור חייהם או סתם לדבר. נוצר קשר אישי, שבו הקשיש מקבל מענה על פי רצונו והמתנדב רואה בעשייתו שליחות בסיוע להפגת הבדידות".
פרויקט נוסף, שפועל ביוזמת המשרד לשוויון חברתי, הוא "והדרת". 640 מתנדבות המשרתות במסגרת שירות לאומי מגיעות במסגרתו לכ־3,500 אזרחים ותיקים. "זה פרויקט נפלא, ונוצרים בין המבוגרים לבין הצעירים קשרים נפלאים", מציין שטרסברג.
במטב קיים פרויקט מקורי נוסף להפגת הבדידות, באמצעות יצירת קשר עם בעלי חיים. במסגרת "חברים לעת זקנה", מתנדבות ומתנדבים מסייעים לוותיקים לטפל בבעלי החיים שבבתיהם, לקחת אותם לחיסונים ולטיפולים ולסייע בהמשך שהותם בבית הקשיש. "המטרה היא שהאזרחים הוותיקים לא יצטרכו למסור את בעלי החיים שהם כל כך קשורים אליהם", מסביר שטרסברג. "אנחנו מפעילים במסגרת הפרויקט 350 מתנדבים. חלקם גם מגיעים לבתי אבות עם בעלי חיים לצורך מפגשים עם דיירים. הכלב הוא ידידו הטוב של האדם, ורואים את זה בחיי היומיום".
התרעות פיקוד העורף