הזיכרון הראשון של אביאל גור אריה (25) הוא מגיל 6. עד שם הכל מחוק. הוא גדל בצפון הארץ במשפחה קשת יום, בן זקונים בין שישה ילדים. "עד היום אני לא זוכר את רוב הילדות שלי", הוא אומר. "אני יודע שזה מפני שעברתי המון דברים וגם חוויתי וראיתי דברים מאוד קשים כילד, והזיכרון מדחיק. אני זוכר בית רועש, תמיד יש צעקות ואווירה שלילית. אמא חולה ומתוסכלת מהמצב שלה. חלק מהאחים בפנימיות וכפרי נוער, אחד מסובך לגמרי בדברים גדולים והמצב הנפשי גרוע. זה כמובן משליך עלינו".
כשהיה בן 19.5, נפטרה אמו של גור אריה והוא הפך ליתום ולחייל בודד. "ידעתי שאם לא אסיים צבא, אוותר לעצמי כי ארחם על עצמי. זה לא עניין של כוחות נפש, זה עניין פנימי, שבעבע בי כל הזמן", הוא אומר, "אני לא מאחל לאף אדם בעולם לעבור את מה שעברתי. היום אני גאה להגיד שזה מאחוריי. סיימתי כמצטיין פנימייה ומצטיין בית ספר. התגברתי על כל הבעיות, התגייסתי בתור חייל בודד, עם המון קשיים. מצד אחד אמא חולה זקוקה לי בבית, בלי תמיכה מהאחים שלי, מצד שני אביאל, שרוצה להגשים את עצמו ואין אפילו מי שישאל אותו בבית מה שלומו ואכפת לו ממנו. עבדתי כחייל בשעות אכזריות בשתי עבודות, עד שתיים־שלוש לפנות בוקר. רוב הכסף הלך לתשלום חובות בבית. מה שנשאר, אם נשאר, היה כדי להשלים את החסר מהילדות".
"אותה מדינה שהוציאה אותי מהבית בגלל שהוא לא היה כשיר, בגיל 18 פשוט נטשה אותי וציפתה שאחזור לאותו בית שהוציאו אותי ממנו. זה הרי לא הגיוני", היא אומרת, "איך אני מסתדרת היום? עובדת, לומדת, מנסה לדשדש בין משכורת למשכורת. נתתי שלוש שנים מחיי, הייתי לוחמת, ציפיתי להבנה מהמדינה או לאיזשהו סיוע, בתוך מערך הישרדות מאוד קשה. אחרי הצבא הכאפה שקיבלתי הייתה יותר חזקה מאשר אחרי הפנימייה. זו חוויית נטישה שחוזרת על עצמה. אחרי הצבא אין שום מסגרת שיכולה להכיל אותך. זו השנה הכי קשה שהייתה לי בחיים. יהיו מי שיסתכלו על זה ויגידו: 'היא בת 21, יכולה להסתדר', אבל אף אחד לא יודע מה זה באמת. אף אחד לא בוחר להיוולד למציאות מסוימת. אתה נולד לתוכה. אני מעריכה את אמא שלי, אבל אני צריכה לעזור לה היום. היא לא אשמה בדבר ואני מנסה לשבור את הרצף. לכולנו מגיעה הזדמנות לשבור את הרצף".
"מבחינתי זו הצעה שעשויה להביא לא רק לשיפור משמעותי לחסרי עורף משפחתי, אלא להציל צעירים", אומרת ח"כ אלהרר. "לאורך השנתיים האחרונות שבהן אספתי את המידע, פגשתי עשרות רבות של צעירים וצעירות ושמעתי על מקרים שבהם לא הייתה תמיכה. צעירים וצעירות נפלו לזנות, לעוני, לחיים ברחוב. ההצעה הזו, באמירה הכי פומפוזית ועם זאת הכי נכונה, היא לתת להם שוויון הזדמנויות, וזה לא קיים עבורם היום. מי שמצליח, זה כנגד כל הסיכויים. זה כי שיחק לו המזל, כי היה לו מישהו. רבים מדי, טובים ומצוינים, לא זוכים במזל הזה. בסופו של דבר, אנחנו מבינים לגמרי שזה רווחי לחברה. אנחנו מונעים את הצורך של אנשים להיות תלויים בקצבאות, בשירותי הרווחה, אנחנו מאפשרים להם לפרוש כנפיים ולעוף".
התרעות פיקוד העורף