ג’ (32) מתגוררת עם חמשת ילדיה במושב בדרום. האב אינו מצוי בקשר עם ילדיו ואינו רוצה בקשר כזה. ג’ נאלצה לעבור לדירה אחרת ובכך להפחית את תשלומי שכר הדירה הכבדים, אך בית המשפט החליט כי עליה לחזור לביתה או שהמשמורת תעבור לאב. “כל מה אני מבקשת הוא לשקם את חיי, שהוא בכלל לא מכיר בהם”, היא מספרת. “לפני כמה שבועות הוא ביקש הפחתת מזונות, לא כדי לגדל אותם, אלא על פי דברי עורכת הדין שלו, כדי לשלב אותם בפנימיות. מדובר במסע נקמה. עברתי דירה כדי להקל על הנטל, והוא לא מוכן לרשום אותם למוסדות לימוד. כעת הם יושבים בבית ולא מצויים במסגרות".
גם נ’ מירושלים מספרת סיפור דומה: יש לה שני ילדים קטנים, ולפני חודשיים הגרוש שלה הגיש בקשה להפחתת מזונות. כשזו לא אושרה, הודיע לה שלאחר התייעצות עם עורך דינו, החליט לבקש משמורת משותפת. “ברור שהמניע הוא הפחתת מזונות”, היא אומרת. “אנחנו גרושים כבר תשע שנים. לפני חמש שנים הוא ויתר על הילדים באמצע השבוע ונשאר רק עם סוף שבוע אחת לשבועיים. הוא ישן כל השבת, והם מעסיקים את עצמם לבד. הוא לא מעורב, לא יודע את שם המורה לא משתתף באבחונים שלהם. אבל כל זה לא מפריע לבית המשפט לדון בבקשתו למשמורת משותפת”. המצב הנוכחי גורם לנשים רבות לפנות לעזרה במקום בלתי צפוי - בית הדין הרבני, שפוסק תמיד על פי חזקת הגיל הרך וקובע משמורת מלאה לאם עד גיל 6. “מחקרים מראים שילד בתקופת ההתפתחות לא צריך שני בתים", אומרת דניאל ביכלר חן מ”לביאות בשטח”. "זה יוצר אצלו בלבול, זעם וחוסר יציבות. יש מקום לעבוד על הורות הדדית ולבדוק מי ההורה המשמעותי לפני שמעניקים משמורת משותפת. עד גיל 6, קולו של הילד נבלע. אנחנו פה כדי לומר את מה שהוא לא מסוגל ויכול”.
התרעות פיקוד העורף