סהר (שם בדוי) היה בן 4 כשהוצא מהבית עקב הזנחה והתעללות קשה. הוא בקושי תקשר עם העולם, עדיין עשה את צרכיו בטיטול, לא ידע להתקלח, להתלבש או באיזו עיר הוא גר. עד גיל 4 חווה רעב, אלימות מינית, אלימות פיזית והתעללות חמורה. כשהוצא מהבית, המשיך לנדוד בין מוסדות למשפחות אומנה ולא הצליח להשתלב. הוא היה לבד בעולם. כיום, בגיל 8, הוא סובל מחרדות קשות, מוקף במטפלים מסוגים שונים ומתנהל באמצעות תרופות פסיכוטיות.

כמו סהר, ישנם 180 ילדי אומנה טיפולית במחוזות ירושלים והדרום המטופלים זה 24 שנה בידי עמותת “אור שלום". אלא שלאחרונה יצא משרד הרווחה במכרז חדש להפעלת מערך האומנה הטיפולית, שבו העמותה שהפעילה אותו הפסידה, ונקבע כי מי שיפעיל אותו מעכשיו הוא מכון סאמיט, עמותה שהוקמה לשם טיפול ושיקום פסיכו־סוציאלי בתוך הקהילה למתבגרים ומבוגרים שעברו משבר נפשי. כתוצאה מכך, כל מערך האומנה הטיפולית, הכולל פסיכולוגים, מנחים צמודים, עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים, יועצים ומטפלים למיניהם – יוחלף. המשמעות עבור הילדים היא מטלטלת. המהלך הזה גרם להוריהם של ילדי האומנה הטיפולית לצאת למאבק, בטענה שהמכרז בוצע בחופשה, בלי לאפשר לילדים תקופת הסתגלות למטפלים החדשים.

“אנשים לא מבינים מהי אומנה טיפולית, וכמה זה משמעותי עבור הילדים", אומר אב האומנה של סהר. “הוא עבר מיד ליד והעולם הרס אותו. הוא זקוק לעזרה יומיומית. יש לו מרפאה בדיבור, מטפלת רגשית, מטפל בשיטת אלבאום ובפסיכודרמה, פסיכולוגית ופסיכיאטר ומנחת אומנה שמלווה גם אותנו ומלמדת כיצד להתנהל ולרכוש את אמונו. הילד חי ומרגיש את כל המעטפת הזאת, וביום בהיר אחד רוצים שזה ייעלם לו ושייכנסו זרים לחייו".

צלם: אינג אימג'

הטענה המרכזית של ההורים, שחשים נבגדים, היא שאיש לא רואה בהם חלק מהמשוואה. לדבריהם, אף גורם לא ערך להם היכרות עם המערך הטיפולי החדש. הם אינם מעדיפים עמותה אחת על פני האחרת, אבל מתקשים להבין כיצד ייתכן שהמערך החדש עדיין לא מוכן, לקראת החילוף שהיה אמור להתרחש ב־15 בינואר, ולא נעשתה חפיפה בין הצוותים. לטענתם, משרד הרווחה לא נותן מענה להשגותיהם.

“אלו ילדים שכל חייהם נפרדו ממישהו והיטלטלו", אומר אביו של סהר. “כל פרידה מערערת להם את הבסיס. סהר שמע על השינוי הצפוי מילדים אחרים בבית הספר, ומיד קיבלנו טלפון מהמורה שהוא נכנס מתחת לשולחן ואכל את בשר האצבעות שלו. הוא חזר להרטיב במכנסיו. הוא בחרדה עצומה לקראת הבאות, וכל לילה מלא בפחדים ולא ישן. הוא החל לדבר איתנו על מוות, מפחד לצאת מהבית, ואני רואה עליו את ההידרדרות אחרי שהצלחנו לרכוש את אמונו ולשקם אותו טיפין־טיפין. הילדים הללו הם לא מוצר; הם הגיעו למצב הזה מפני שהרווחה לא פעלה נכון".

לחטט מחדש בפצעים
בשונה מאומנה רגילה, באומנה הטיפולית ישנם נדבכים נוספים להזנחה או להתעללות שבגללם הוצא הילד מהבית. לרוב מדובר בילדים עם רקע פסיכיאטרי קשה, ילדים שעברו אשפוזים, מצויים על הספקטרום האוטיסטי או סובלים מפיגור, ילדים שעברו פגיעה מינית קשה ועוד. הטיפול בהם מורכב ודורש מעורבות צמודה של אנשי מקצוע, המטפלים הן בילד והן במשפחה. ילדי האומנה הטיפולית, כמו ילדי האומנה הרגילה, נקלטים במשפחות אומנה לזמן בלתי מוגבל עד שיוכלו לשוב לבתיהם.

“אף אחד לא הביא בחשבון שבתוך זמן קצר יבוצע המעבר", אומרת חיה, אם לילד אומנה על הרצף האוטיסטי ועם פיגור. “מכון סאמיט לא מאורגנים עם עובדים סוציאליים, עם מטפלים ופסיכיאטרים ועם כל המעטפת שהייתה לנו. בדקנו, ועוד לא גויסה עובדת סוציאלית אחת. זה לא הגיוני. אמרו לי: ‘אל תדאגו, יהיה בסדר’, וזה הכי מדאיג אותי בעולם. מי יגיע אלינו הביתה? מי יטפל בחרדות? מי ייתן מרשמים, מי יאזן מינונים בתרופות?"

יוסי (שם בדוי), בן 16, שנמצא באומנה טיפולית מגיל 4, מרגיש שהמדינה מפקירה אותו ואת חבריו. “לאמא שלי היו טראומות מהחיים, ויום בהיר אחד היא פשוט לא חזרה הביתה", הוא מספר. “אבא לא הצליח לטפל בנו והשאיר אותנו אצל סבא וסבתא, אבל אחרי שנה גם הם לא יכלו להתמודד עם שלושה ילדים וביקשו עזרה מהאומנה".

יוסי עבר לחיקה של משפחה חמה ולא מצוי בקשר עם אמו. לעתים רחוקות הוא מתראה עם אביו, שחזר לחייו רק לאחרונה לאחר נתק של 12 שנה. הוא קשור מאוד למטפלת הרגשית שלו ולעובדת הסוציאלית המלוות אותו זה כשמונה שנים. “לפני שהיו לי הצוות והמטפלים, הייתי אבוד", הוא מספר. “הם תמיד שם עבורי. יש לי למי לפנות בכל מה שקשה לי. יש מי שמקשיב לי ועוזר לי מתוך דאגה ותוך שמירה על סודיות, וזה נותן לי תחושת ביטחון. היו לי כבר כמה עובדות סוציאליות מאז תחילת האומנה, ולנוכחית מאוד נקשרתי. היא מדהימה. היא מבינה אותי באמת, אני סומך עליה ומשתף אותה. היא לא שופטת ועוזרת בכל. היא פה עבורי, וחלק מאוד חשוב בחיים שלי".

כשהודיעו ליוסי, שמטופל מדי שבוע במרכז הטיפולי של האומנה, שייאלץ להיפרד מהצוות האהוב עליו, הוא הסתגר ובכה במשך ימים. “מעבירים אותנו מיד ליד כאילו אנחנו חפץ בלי רגשות, ואנחנו מרגישים נבגדים על ידי מי שאמורים לטפל בנו, שזה המדינה", הוא אומר. “הייתי במקום כל כך נמוך, ואני לא רוצה לחזור אליו. אני וכל החברים שלי מרגישים תלושים. כאילו מישהו מוחק חצי מהחיים שלי. זו ממש תחושה של אובדן".

יוסי כבר הפנים שההחלטה הזו לא עתידה להשתנות, אבל הוא מתקשה להתמודד עם החששות מפני הלא נודע ותחושת אי־הוודאות. “אני לא רוצה להתחיל טיפול חדש ולהיפתח בפני אנשים חדשים", הוא אומר. “לספר הכל ולחטט שוב בפצעים ישנים - זה מאוד קשה לי. ויש לי גם כעס כלפי המפעיל החדש, שגרם לתוצאה הזאת בעולם של ילד".

א’ (16) נמצא כבר שנתיים במשפחת אומנה בדרום הארץ. “נותנים לי כתף תומכת בכל מה שצריך ועוזרים לי", הוא מספר. “ההורים שלי גרושים המון זמן, ולפני שלוש שנים אמא שלי הגיעה למסקנה שהיא לא יכולה לגדל אותנו. זו לא אשמתה, אני מבין אותה. היינו מוזנחים, ואמא חשבה על טובתנו. לא הייתי קם לבית הספר, לא הייתי כמו כל ילד נורמטיבי. כמעט לא הייתי בבית, כל היום הייתי בחוץ. אני לא כועס".

א’ מטופל בתרופות פסיכיאטריות ובתרופות הרגעה, וגם הוא קשור מאוד למלווים ולמטפלים שלו, שאותם הוא פוגש מדי שבוע. “אני נמצא אצל מטפלת מדהימה פעם בשבוע, מנחת אומנה מגיעה בכל שבוע ואני פוגש גם פסיכיאטרית", הוא מספר. “אנחנו מדברים על מה שקשה לי, היא עוזרת לי המון. בפגישה הראשונה דיברנו על הקושי שלי לקבל החלטות ולהתמיד, למשל, בלימודים או בעבודה. אני לא יציב. היא תומכת בי ועוזרת לי להתמודד. כשקשה לי במהלך השבוע, כשאני מתלבט וחושש, אני מרגיש שיש תקווה כי אני יודע שתכף יגיע הטיפול, והמטפלת תחזק אותי ותיתן לי מוטיבציה. אצל הפסיכיאטרית, אני מרגיש שיש לי גב. היא מסבירה לי למה קשה לי לישון בלילה, מדברת איתי יפה, מקשיבה לקשיים ובאמת עושה עם זה משהו.

“כששמעתי שמחליפים מטפלים, הייתי בהלם", מודה א’. “אני איתם יותר משנתיים, וקשה לי לפתח קשרים חדשים ובטח לדבר ולספר על עצמי בטיפול. יש המון סימני שאלה: אם אצליח להיקשר לצוות החדש, אם תהיה לי כתף תומכת כמו עכשיו. בעיקר קשה לי להיפתח בפני אנשים חדשים. אין לי מושג מה יקרה, ואני חושש שייקח הרבה זמן עד שאתרגל למישהו חדש ואסמוך עליו".

שיברון לב

החילוף בין מפעילי מערך האומנה הטיפולית, שהיה כאמור אמור להתרחש בשבוע שעבר, נדחה בחודש לאחר שההורים פנו לח"כ קארין אלהרר (יש עתיד), שיזמה דיון דחוף בוועדה לזכויות הילד. “המעבר הוא עובדה מוגמרת, ועכשיו צריך לדעת איך לנהל את המעבר", אומרת ח"כ אלהרר. “משרד הרווחה התנהל בצורה מחפירה ומבישה. לא מתקבל על הדעת שילדים יעברו כמו חפץ בלי היערכות הוליסטית מלאה. אין עדיין שדרה מקצועית של עובדים סוציאליים ומטפלים. לאן יעבירו את הילדים? איזה שירות יינתן להם? ואיפה משרד הרווחה כדי לוודא שזה יקרה באופן ראוי? ביקשתי דיון מעקב בעוד שבועיים ואני דורשת גם תשובות ממכון סאמיט".

“הבעיה היא במכרז וביקשנו לבטלו", מסבירה חיה. “המפקחת על האומנה השיבה לנו שהם מחויבים לחוק המכרזים. אבל אנחנו לא עושים פה מכרז על נעליים, אלו דיני נפשות של ילדים. לכל הצדדים צריך להיות חלק בהסכם, ואלה שזכו בנו - לא ערוכים לקבל אותנו. זה לא מפעל של נעליים, שאם הוא לא מצליח בירוחם, נעביר אותו עכשיו לסין. מדובר פה על ילדים שעבורם זו טלטלה. הבסיס של הילדים הללו הוא האמון, היציבות, הליווי הממושך לאורך שנים עד שהם סומכים עליך. יש פה בנות שנאנסו וסוחבות טראומות של שנים וצריכות עכשיו לחטט שוב בעברן. המכרז הזה הוא פשע בחסות המדינה, והרווחה מתעלמת מאיתנו כאילו אנחנו לא קיימים".

בינתיים, יוסי מודה שהוא אינו יודע איך להיערך לבאות. הוא בעיקר חרד שכל מה שבנה במשך 12 שנה יחמוק מבין ידיו. “כל ילדי האומנה הטיפולית בהלם ומתקשים לעכל את מה שעומד לקרות", הוא אומר. “אף אחד לא ציפה לזה, ואנחנו בשיברון לב. זו חד־משמעית פגיעה קשה, וקשה לומר איך זה ישפיע עלינו. יש ילדים עם חרדת נטישה, ילדים שחזרו להרטיב בלילה, שנכנסו להתקפים וטראומות, ואנחנו מדברים על זה כל הזמן. כשניסיתי להתאבד, כל הצוות עטף אותי ובזכותם אני מרגיש בטוח. היום אנחנו מרגישים נבגדים. כשההורים שלנו מסרו אותנו לרווחה, זה היה במטרה לדאוג לנו, שיהיה לנו יותר טוב. ועכשיו נראה שהרווחה עצמה היא זאת שפוגעת בילדים".

תגובות
ממכון סאמיט נמסר בתגובה: "מכון סאמיט פועל בתחום האומנה זה 15 שנים ומחזיק בידע ובניסיון המקצועיים הנדרשים. מכון סאמיט עמד בכל תנאי המכרז, וגם לאחר ערעור לבית המשפט המחוזי, הובהר כי זו הייתה הבחירה הנכונה. לצערנו, גורמים אינטרסנטיים מקדמים שיח תקשורתי ציני על גבם של מיטב אנשי המקצוע והעובדים המסורים ועל גבן של המשפחות עצמן, העושות עבודת קודש וכעת נופלות לתעלול יחצני זול. הטענות לגבי העיכוב בחפיפה ובפנייה למשפחות מופרכות ואף מביכות. מרגע הזכייה במכרז נעשו פניות מתועדות לעמותת 'אור שלום' על מנת להתחיל בתהליך ולאפשר קליטה של עובדי 'אור שלום' במכון סאמיט. מכון סאמיט קיים כנס במיוחד עבור גיוס עובדי 'אור שלום', וחלקם אף הגיעו ויתחילו עבודתם בקרוב. כלל הפסיכיאטרים שהועסקו ב'אור שלום' יועסקו במכון סאמיט, ולכל המטפלים הוצע להישאר בתפקידם על מנת לאפשר רצף טיפולי. עד 11 בפברואר 2018 איננו מוסמכים לפנות למשפחות. יתרה מכך, 'אור שלום' ביקשו וקיבלו חודש נוסף תחת תקציב משרד הרווחה על מנת להמשיך בעבודתם, על כן הטענה כאילו מכון סאמיט נמנע מיצירת קשר היא שקרית".

ממשרד הרווחה נמסר בתגובה: "העברת האומנה הטיפולית בירושלים מעמותת 'אור שלום' למפעילה החדשה, מכון סאמיט, התבצעה לאחר שהצעתה של סאמיט גברה על הצעתה של עמותת 'אור שלום' בתהליך מכרזי הנדרש בחוק (חובת המכרזים). מכון סאמיט קולט בימים אלו עובדים סוציאליים נוספים על מנת להבטיח שמול כל משפחה יעמוד עובד סוציאלי שייתן מענה לכל צרכיו. הוקם צוות מחוזי שמלווה את המעבר ודואג לרציפות הנדרשת בטיפול ולקשר עם משפחות האומנה, ומטפל במקרים פרטניים בהתאם לצורך. כמו כן, נערך מפגש בין נציגי המשרד לבין משפחות האומנה. חשוב להדגיש כי השיח ההדדי היה באווירה נעימה ומכבדת. המשפחות קיבלו את מספרי הטלפונים הניידים של מפקחי המחוז ויכולים לפנות בכל שאלה, בקשה וטענה ישירות לצוות. ועדת מכרזים נענתה לבקשה לדחות את מועד החלפת המפעילים מתאריך 15 בינואר לתאריך 11 בפברואר, על מנת שהמעבר והחפיפה ייעשו באופן הדרגתי ובצורה הטובה ביותר".

עוד ציינו במשרד הרווחה כי "בעקבות הפסדה במכרז, 'אור שלום' עתרה נגד החלטת ועדת המכרזים בטענה שציינתם, ובית המשפט דחה עתירה זו".

שעת טיפול: הרפורמה שמזעזעת את משפחות האומנה

בעקבות המכרז שיוביל להחלפת הצוות המטפל ב־180 ילדי אומנה טיפולית, יצאו הוריהם למאבק. כעת גם הילדים מפרטים על החששות והפחדים, כתוצאה מהחלפת הצוות הרפואי