"מחקרים מראים שלשיעורי הבית אין שום תרומה ייחודית להישגי התלמידים. כמו כן, עד היום אני רואה שהורים יושבים ומכינים את שיעורי הבית והעבודות של ילדיהם כדי לסיים מהר־מהר, אז מה עשינו בזה? של מי שיעורי הבית האלה, אם ההורים מכינים אותם? במקום זה תרגלו ותלמדו בכיתה", אומרת לאה שחר, ראשת היחידה ללימודי תעודה והשתלמויות במכללה האקדמית אחווה.
בשנים האחרונות אנו עדים לדיון ער לגבי חשיבותם של שיעורי הבית. לא מעט בתי ספר החליטו שאצלם לא יהיו שיעורי בית, ושיש דרכים מועילות יותר לתרגל את החומר הנלמד. שלשום פורסם כי משרד החינוך בוחן את האפקטיביות של שיעורי הבית בבתי הספר היסודיים בלבד.
שחר עבדה במשך 24 שנים כמורה של כיתות א' עד ח' ושימשה גם כמנהלת בית ספר. "הייתי מחנכת ולימדתי את כל המקצועות", היא מספרת, "אם, למשל, מורים אחרים נתנו 50 תרגילים לשיעורי בית, אני הייתי נותנת שני תרגילים, כי אני לא מאמינה בשיעורי בית כחלק מלימוד, זה לא משהו שעוזר".
"אצלנו כל מורה מפעיל את שיקול דעתו לגבי שיעורי בית", אומר אורי גבע, מנהל בית הספר התיכון הניסויי בירושלים. "צריך לזכור שילדים נמצאים במסגרת מספיק שעות, וכדאי שלא נכביד עליהם יותר מדי. אני נותן שיעורי בית רק לעתים, כשאני צריך את זה, אבל ברוב הפעמים אין אצלי שיעורי בית. אני גם מבקש מהצוות שלי שאם הם נותנים שיעורי בית, אז שיבדקו שהתלמידים הכינו והבינו. אני טוען שאם למשל בחשבון המורה לימד חומר, אז שיקדיש חלק מהזמן בכיתה גם לתרגול. כך הוא גם יראה מי מתקשה ומי לא מתקשה. הרבה פעמים את שיעורי הבית עושים בעצם ההורים. עד היום אני זוכר שבהיותי תלמיד, המורה לצרפתית אמרה לאחד התלמידים: 'אבא שלך לא הכין טוב את שיעורי הבית, מה קרה?'".
"אצלנו אין מושג כזה שיעורי בית, אבל זה לא סותר את העובדה שלפעמים יש משימות שצריכות להשלים את תמונת הלימוד שנרכשת בכיתה בחיי היומיום בבית ובמשפחה", אומר יוסי אוד, מחנך כיתה ד' בבית הספר האנתרופוסופי "בראשית" בקריית אונו. "למשל, כשלומדים על מידות ומשקלים, ואחרי שהילדים יצרו בבית הספר סרגלי מדידה מעץ, הם יצטרכו למדוד בבית את המיטה שלהם, את השולחן, את המרחק בין המטבח לבין הסלון, וכשהם יתרגלו חשיבה של מידות, הם יצטרכו לדעת את ההפרש במידה בין רוחב המיטה לאורך המיטה.
הם לא יתרגלו כמה זה שני מטר פחות חצי מטר ולא ישננו תרגילים במחברת או בספר הלימוד, אלא יכניסו את התרגול לחיי היומיום והמשפחה. ככה גם נרוויח שהם יתרגלו חשיבה מתמטית ופתרון סוגיות בחשבון, אבל הם גם יעשו את זה בהתאמה למציאות החיים שלהם. אני חושב שלמידה צריכה להתאים למציאות החיים, ובטח בכיתות היסוד, ולא לשנן אותה כדבר בפני עצמו. כל חומר, אם זה בחשבון, בשפה, בגיאוגרפיה או בהיסטוריה, ניתן להתאים למציאות החיים ולסביבת החיים הטבעית של הילד, ואז החומר נטמע בו לאורך זמן ואולי לכל חייו, ולא נשאר רק ברמה של הידע והשכל".
ד"ר פלביאן מספרת שגם הסטודנטים שלה לא מקבלים מטלות משיעור לשיעור, "אבל כשהם כבר מקבלים - אני אומרת להם מה נעשה עם אותה מטלה בשיעור הבא. במפגשי הורים בהשתלמויות שאני מעבירה, הם לפעמים אומרים שהילד משתעמם אחר הצהריים אם אין לו שיעורי בית; אבל זו לא מטרת שיעורי הבית. אני לא נגד לתרגל, אבל אני בעד שזה יבוא מהילד. אגב, אני גם מסבירה לסטודנטים שלי, שיהפכו בעצמם למורים, ששיעורי בית צריכים לשרת תהליך למידה וששיעורי בית זה לא בייביסיטר ולא עונש להורים".
"לפני שנתיים יצאנו לדרך עם תוכנית בתי ספר פורצי דרך. הבנו שאנחנו צריכים לסלול דרך חדשה, לשנות את התפיסה של מה זה בית ספר, ולהפוך אותו ממקום שבו ילדים לומדים למען ציונים, בתחרות ביניהם ותחת לחץ, לבתי ספר שבהם עוסקים בידע, בהשכלה, במיומנויות חברתיות ובין־אישיות, ובסביבה נעימה שמאפשרת צמיחה מיטבית", אומרת שירלי רימון ברכה, מנהלת מינהל החינוך בעיריית תל אביב־ יפו.
"ישבנו עם מנהלי בתי הספר ומורים ורצינו לבדוק איזה שגרות יש בבתי הספר שמהוות ניגוד לאיך שהיינו רוצים שבית ספר יהיה. למשל, להרבה מנהלים ומורים חורה שציונים הם מספרים ולא משוב כתוב, והם החליטו לשנות את התעודות לתעודות ללא מספרים עם משוב ארוך. יש בתי ספר שחשבו גם שהדרך של שיעורי בית לא מתאימה, כי הורים עושים את שיעורי הבית ולא הילדים, כי למורים אין זמן לבדוק את שיעורי הבית, כי הילד לא מקבל משוב וכי זה מגדיל את הפערים בגלל שיש ילדים שיש להם עזרה בבית, ויש כאלה שלא".
התרעות פיקוד העורף