"מאחר שבמקרים רבים מי שמגדל את הילדים לאחר הרצח אלה הם סבא וסבתא, הוריה של האמא, אז הרבה פעמים יש שאלות שהילדים רוצים לשאול לגבי האמא ולגבי מה שקרה שם, אבל פוחדים להכאיב לסבא ולסבתא. הטראומה היא כל כך גדולה שהרבה פעמים סבא וסבתא מתקשים לדבר על זה. זו גם שאלה שעולה בהרבה קבוצות שאני מנחה: איך מדברים עם ילדים על האובדן הזה כאשר סוג המוות היה מאוד טראומטי. הרי אמא לא מתה בגלל מחלה, גם לא היה כאן מוות הירואי, אלא האבא פגע בדמות הכי משמעותית עבורם".
ד"ר אבלין מספרת שלרוב השיח עם ילדים מאוד צעירים נעשה באמצעות משחק. "לפעמים העבודה היא דרך סיפורים, כדי שהילד יתחיל לדבר על המצב הרגשי שלו וגם כדי שניצור קשר של אמון איתו", היא מסבירה. "לאט־לאט יתחיל להיות גם שיח על האובדן הכפול של האמא שנרצחה והאבא, שעכשיו נכנס לכלא. חשוב להבהיר שהדמויות שנותרות, הסבא, הסבתא או הדודים, יוכלו לספר לילד על מה שקרה בצורה טובה, רק כשהם עצמם יעברו תהליך של טיפול. אחרת גם הם עצמם משתתקים, לא יכולים לדבר על זה, ונמצאים באימה ובפחד. העבודה עם הילד היא מאוד עדינה כדי שהדמות המלווה תוכל בסוף לומר לו: 'אמא נרצחה'".
"לרבים מהם זה מאוד קשה, והם גם לא מדברים על כך עם אנשים אחרים כי הם מרגישים בושה לדבר על זה. מבחינתם זה מלא אימה, מפחיד מאוד, והרבה פעמים הפחד שלהם הוא שאם הם ידברו על זה, הסביבה לא תוכל לקבל אותם. לכן המטרה שלנו היא לשוחח גם עם הדמויות המגדלות את הילדים כדי שיוכלו לדבר על המוות בצורה גלויה למרות הקושי".
"בשנייה שהילד קולט שהדמות המלווה אותו נמצאת באימה, הוא לא שואל את מה שרצה לשאול, ואז הוא חוסם את היכולת שלו לעבד את זה. בסופו של דבר הילד נשאר עם כל החומר הרעיל הזה בנשמה שלו. התפיסה שלי היא שתנו להם לדבר, כדי שחומר הנפץ לא יסתובב בתוך הגוף".
"שוק, הלם, בושה, אשמה, זעם על אבא. לפעמים יש ילדים שאומרים 'הוא רצח את אמא שלי, אבל זה האבא היחידי שהיה לי'. מצד שני, יש ילדים שמיד מקבלים החלטה לא להיות בשום קשר עם האבא, ויש גם כאלה שרוצים לשאול אותו למה עשה את מה שעשה. הטראומה נמצאת, אבל אפשר לחיות לצדה".
"אנחנו קודם כל רוצים שהילד ישהה במקום שבו הוא יהיה עטוף באהבה. הכי טוב שזה יהיה במקום שהילד כבר מכיר, כמו למשל בקרב המשפחה המורחבת או גורמים אחרים מאוד משמעותיים בחייו. אם אין גורם כזה, אז אנחנו נסתייע בשרותים שמשרד הרווחה פיתח, כמו למשל מרכז חירום, שם הילד מקבל צוות מאוד גדול שיעטוף אותו וילווה אותו לאורך כל המשבר הזה. הילד ישהה במרכז כמה חודשים ויתחיל תהליך של אבחון. נראה מה הצרכים שלו, נעבוד עקב בצד אגודל. זה דורש הרבה מאוד סבלנות. בתוך המרכז שוהים כ־15־16 ילדים, הם מקבלים מסגרת לימודית מותאמת, טיפול פסיכולוגי, עובדים סוציאליים, טיפול בבעלי חיים. לרוב ילדים שוהים במרכז חירום בממוצע עד חצי שנה".
"הייתי מעורבת בהרבה אירועים כאלה, בין אם באופן ישיר או עקיף. כל התערבות שלנו, ובטח התערבות כזאת, היא התערבות קורעת מבפנים. הרבה פעמים אנחנו מגיעים לזירה ונחשפים לגופה. הייתי למשל באירוע שהגופה הייתה בכניסה של הבית ואת חושבת שהילד ראה את הדבר הזה. זה כל כך קשה להיות בכאב הזה. המשטרה כמובן מנסה להרחיק את הילדים מהזירה, ואז אנחנו מנסים לדבר איתם".
"כאמור, אם ישנה משפחה מורחבת, אנחנו בוחנים האם הם מתאימים לגדל את הילד ולהתמודד עם הטרגדיה שהוא חווה. לא כל משפחה יכולה להרים את הפרויקט הקשה הזה. לכן אנחנו בוחנים, ולפעמים נבחן את הדוד הזה או הדוד ההוא ונבחר את המתאים ביותר שמסוגל להתמודד עם המשימה. אם לא נמצא מבין המשפחה מישהו מתאים לגדל את הילד, אנחנו עוברים לבחון סידורים נוספים הקבועים בחוק. המטרה שלנו היא לאתר עבור הילד שטולטל עולם יציב יותר".
"הליווי ממשיך גם כשהם כבר הופכים לאנשים בוגרים. אנו רואים את ההשלכות של הרצח לאורך זמן. ההשלכות יכולות להיות פחד מאוד גדול מקשר אינטימי, גם פחד שאולי הבן אדם שאני נמצאת איתו יכול לעשות לי משהו. לכן אנשים הרבה פעמים מפחדים להיכנס לקשר זוגי. מצד שני, יש אצלם גם הרבה לבטים כגון 'זה היה אבא שלי שרצח, ואולי יש משהו גנטי שלו גם בתוכי? אולי גם אני יכול להפוך לאלים?' אצל ילדים מתבגרים מתעוררת השאלה האם אני רוצה לבקר את אבא בכלא. זוהי שאלה מאוד קשה ואנחנו רואים שבמשפחות עם כמה ילדים הדעות מאוד חלוקות, והכל לגיטימי. הרבה פעמים ישנה גם הסתכלות על המשפחה הרחבה יותר, מי היה שם בשבילי ומי לא? למה שלחו אותי לפנימייה ולא לקחו אותי הביתה? אני יכולה לומר לך שעבור הילדים, ולא משנה באיזה גיל, רצח אמם זוהי טראומה מאוד גדולה. עכשיו למשל אני לא מפסיקה לחשוב על התינוק שאיבד ביום ראשון את אמו, אנגווץ וואסה ז"ל, לאחר שעל פי החשד נרצחה על ידי בעלה".
התרעות פיקוד העורף