אבל אז היא דחפה אותי בחזרה למיטה. היא גם לא חייכה יותר. "את צעירה, את יפה, כרגע אין הרבה בחורות שם, זאת הזדמנות ממש מצוינת", אמרה.
“כל הנשים בעולם הזנות הן קורבנות”, אומרת אלעזר. “מצד אחד, את לא רוצה את זה. מצד שני, את אומרת לעצמך: ‘במה עוד אני יכולה לעבוד?'. זה כל עולמן. הן מאמינות שזה הייעוד שלהן בחיים. הן לא רוצות, אבל אין ברירה אחרת. בסיפור של לנה, חברתי הטובה, אני מתארת את היחסים בינה לבין אמה, שהייתה זונה ודרדרה אותה לזנות בכוח בגיל צעיר. היא נכנסה להריון ולקחו ממנה את התינוקת. בינתיים לנה מתה מסמים ואמה נרצחה. גיבורים נוספים הם זוג נרקומנים, בני 40 פלוס. האישה הייתה הכי קשוחה, שלטה ברחוב, או נהג מונית שסרסר בבחורה תמימה. וכמובן הסיפור האישי שלי. נשים סביבי נדקרו, נאנסו ונרצחו כל הזמן וכולם המשיכו הלאה כאילו כלום. כל אירוע כזה נחשב בעיני הרשויות כתאונת עבודה. ככה קראו לזה. הדימוי העצמי שלך כל כך נמוך, שאת לא רואה בזה פשע יותר”.
“נשארתי שם חצי שנה ואז עברנו למכון אחר בבורסה ברמת גן", היא מספרת. "בגיל 19 סילקו אותי משם כי לא השתמשתי בקונדום לפעמים. לא הבנתי שזה כל כך נורא. בדיעבד, ברור לי שזה נבע מחוסר אכפתיות לקיום שלי. לא היה אכפת לי אם אחיה או אמות. הדימוי העצמי שלי היה נמוך מאוד”.
לאורך השנים, אלעזר הרוויחה מספיק כסף והחזיקה דירה בנתניה, אבל בספר היא מתארת את המשמעות של עבודה בבורסה או בתל ברוך: אלימות קשה, חרדה, כל לילה מחדש. “את נכנסת לרכב ולא יודעת מתי תצאי”, היא מסבירה. “עשר דקות שאת רק מתפללת שייגמר כבר. פעם הייתי עם קבוצת נערים ואחד מהם לא היה מרוצה. ברחתי לקיוסק והוא דקר אותי בכל הגוף במברג. החברים שלו זרקו עלי לבנה. ירד לי מלא דם. עברו שוטרים בניידת, שאלו מה קרה ואם אני רוצה אמבולנס. זהו. לא התעניינו אם אני רוצה להתלונן, לא רדפו אחריהם. היינו אנשים סוג ז'. הייתי עדה לאונס קבוצתי ולהתעללות בבנות שאושפזו אחר כך, למכות ברחוב. ככה זה היה לפני 20 שנה. לאף אחד לא היה אכפת מאיתנו. לפעמים הגיעו מתנדבים מיופייפים לחלק קונדומים”.
כיום, בגיל 45, אלעזר מתגוררת עם בן זוג ועובדת כקופאית בסופרמרקט. הוא מכיר את עברה ומקבל אותה כפי שהיא. הם מאושרים מאוד, לדבריה, אבל על ילדים היא לא מוכנה לשמוע. “אין לי מחשבות על ילדים. יש לי גנים מקולקלים ואני לא רוצה להעביר אותם הלאה”, היא אומרת, “הפגיעה היא בכל כך הרבה מישורים. יש לי עד היום בעיה לשמוע גברים מדברים מרחוק. אני לא יכולה לשבת ליד גבר באוטובוס. גבר עבורי הוא משהו מלוכלך, מטונף. המוח שלי כבר בנה את זה ככה וקשה לשנות את המצב. הגוף והנפש לא בנויים לעבודה בזנות. זה לא נורמלי. אז את מתנתקת, אבל אחרי שנים זה חוזר אלייך ואת מבינה את עוצמת הפגיעה בנפש”.
“שום אישה לא יכולה להישאר בריאה נפשית בעבודה הזו”, היא אומרת, “אף אישה לא בנויה לשכב עם 30 גברים ביום. עד היום אני לא תופסת איך עשיתי את זה. ברגע שאת בפנים את לא רואה בזה משהו נורא, אבל אחרי כמה שנים, כשאת יוצאת משם, פתאום יש טראומה. את מתעוררת ומבינה כמה זה מעוות וחולני. חשוב שנשים יפנו לעזרה, ויש המון ארגונים שיכולים לסייע. זה לא כמו פעם. אם מישהי רק חושבת על זה, אני אומרת לה לא להתחיל אפילו. לא להגיע לעולם הזנות, כי זה בור ללא תחתית. זה משהו שנשאר איתך לכל החיים”.
התרעות פיקוד העורף