החוב של ישראל: סיפורו של סוכן המוסד ראובן פלפול נחשף

את הסיפור הזה שמעו האחים מפי אביהם שטיפל בפרדס של משפחת פלפול הסמוך לשלו. מעבר לעסקים, ברית של אאוטסיידרים הייתה כרותה בין אבינועם נחמני לראובן פלפול. פרדסני רחובות הביטו בעין עקומה על האיש עם ה־finesse (עידון) הצרפתי שנקלע למושבה. אבינועם נחמני נולד אומנם ברחובות, היה נואם סוחף ומראשי איכריה, אבל כאיש ספר מובהק, כמי שהיה אחד משני הבנים שנשלחו מרחובות לגימנסיה הרצליה, הגיע אל הטורייה בגלל מחויבות לנכסי הקרקע המשפחתיים. הוא התקשה לקושש סיפוק אינטלקטואלי אצל מי שרחב עולמם כרוחב גומת התפוז. ראובן פלפול היה לגביו לא רק מקור לסיפורי ריגול אלא גם שותף לדיון ערני על "אנה קארנינה".

ביקשתי לשרטט פרופיל אך יצאה לי סקיצה. פעילותו המודיעינית של ראובן פלפול התרחשה בקצה הדרך של המדינה שבדרך וגלשה לשנים הראשונות לקיומה. אלה היו ימי החשאיות והדממה. תקופה שבה הסתירו, למשל, את מספר החללים בקרב תל מוטילה. אבל גם מטיוטת דמותו של פלפול עולים קווים של אדם עז, פטריוט ללא פשרות, סוכן שפעל בלא הוראות ברורות, בלא שולחים מוגדרים. עווית היסטורית ב־15 במאי 1948 הזניקה את ראובן פלפול ממעמד של אספן מודיעין לראש רשת ריגול במדינת אויב.

אבל לפלפול היו גם חיים מחוץ להיסטוריה. הוא העריץ את אייזק שטרן, אהב ללגום דרמבוי צלול, הקפיד שליד הכוסית ימתינו המקטרת או הסיגר, ידע להביט לאישה בעיניים ולשגר אליה את חץ המחמאה הממיסה. ומלאה חצים אשפתו. “גבר כובש שעולמו שחור־לבן", תיארה אלמנתו ענת, “קיצוני מאוד, אינטליגנציה בשמיים, מזל עקרב 'פר דפינישן'". הוא גר על הנילוס, אך נפשו נדדה לגדות הסן. נזקק לצרפת ולתרבותה על בסיס יומי. לוחם ורומנטיקן. אהב כבודלר, חי כליגיונר. שירותו בלגיון הזרים במלחמת העולם השנייה גיבש תודעה ציונית, אבל פלפול לא הרבה להתפלש בזיכרונותיו. מסך הברזל שהוריד על ההרואיקה הפרטית מסביר את נפקדותו מהזיכרון הלאומי. גם בראיון שנעשה איתו עשרות שנים אחרי וישולב בהמשך, דיבר טלגרפית וסירב להקלטה. “איש הסוד והחידה", חרוט על מצבת הבזלת השחורה ברחובות.

רודולף פלפול נולד בקהיר ב־29 באוקטובר 1910. "זאת הייתה שבת", מדגישה אלמנתו ענת, בעלת תשובה. ילדותו עוברת עליו בין הורים שדיברו ביניהם יידיש לבין מטפלת שתקשרה איתו בלדינו. הנער עצמו מתמכר לדף יומי ממילון לארוס.

כשהוא יוצא ללמוד משפטים בסורבון, שפתו של וולטר כבר מאירה לו פנים. הסטודנט כותב לשבועון הסאטירי "לה קנאר אנשנה", ובשובו לקהיר הוא מתמנה לשליח “ל'אורור" במצרים. במקביל מצטרף עו"ד פלפול ל־L.I.C.A (Ligue Internationale Contre L' Antisemitisme) בקהיר. הוא מתמנה לדובר הליגה נגד האנטישמיות ומייסד חוג ציוני. בדצמבר 1940 פניו של רודולף פלפול למלחמה. הוא מבקש להתגייס ל"דמי" (demi), מחצית הבריגדה ה־13 בלגיון הזרים שנענתה לדה גול והצטרפה לצרפת החופשית. "אבל על נתין מצרי נאסר להתנדב לשרת", סיפר כעבור שנים לדוד (ויקו) ברסי ושלמה ברד מ"יד טבנקין". פלפול מתעקש. טוען שהינו אזרח עותמאני, שכן אביו הגיע בראשית המאה שעברה בשליחות יקבי ראשון לציון לקהיר. הוא מזייף מסמכים מתאימים ומגויס עם אחיו ז'אק לאותה יחידה. בנו של ז'אק ישרת בצבא צרפת באלג'יריה ויאבד את מאור עיניו במלחמה במורדי פ.ל.ן.

בינואר 1941 יוצאים המתנדבים לגמבוט שבגבול המדבר הלובי, עוברים אימונים מפרכים תחת מפקד ה"דמי". כשהיא מראה לי את ה"קארט דה קומבטאנט", תעודת הלוחם של בעלה, אומרת ענת: “הליגיונרים הם עם מטורף". הוא סיפר לה איך גנבו תרנגולות, איך הפיקו אלכוהול מקליפות תפוזים ותפוחי אדמה, איך בישלו גרביים במרק כדי להסמיך אותו. כשביקשו לקחת פסק זמן משדות הקטל היו הליגיונרים יצירתיים במיוחד. הצמידו תפוז לברך, חבשו וזכו בגימ"לים בגלל נפיחות מייסרת.

רודולף פלפול הריח מוות בקרבות נגד לגיונות רומל בלוב, בתוניסיה, באיטליה ובצרפת. במיוחד זכר את הנסיגה האמריקאית מול המתקפה של המרשל פון רונדשטאט. “באותו זמן הייתי תותחן נגד שריון", גילה למדור “מדינאי ישראל" של “מעריב" (22.2.62), “היינו שישה איש אחראים להפעלת תותח. שלושה נהרגו, ואנו - שלושת הנשארים - המשכנו לירות למרות שהיה חם מאוד מסביב. יריתי על כל מה שראיתי".

בשובו מהמלחמה הוא מתקבל למשרד עורכי דין קהירי שמייעץ לחברה האנגלית־הולנדית Shell וגם מתחתן. מהנישואים האלה תיוולד בתו מיה, שתשרת בצה"ל. לאחר שתינשא ללא יהודי מקנדה, יישב עליה אביה שבעה. השנה היא 1947, ויולנד הרמר מבקשת מפלפול סיוע באיסוף מודיעין בשליחות המחלקה המדינית בסוכנות היהודית. את הרמר גייס משה שרתוק עם הקמת “הליגה הערבית" שנתיים קודם לכן. הרמר היא גברת חדה, יפה, מפזרת סביבה רסיסי קסם. אלמנה מבעלה השלישי, שמחזיקה בדרכון דרום אפריקאי. את הכינוי “מאטה הארי של המזה"ת" הדביקה לה מזכירתה אורה שוייצר, אז קלרט צוקרמן.

קשריה של הרמר מסתעפים לחצר המלך פארוק, ולמרותה סרים גם סוכנים ערביים. דוחות סודיים של הליגה הערבית מגיעים דרכה לירושלים לעיני שרתוק וראובן שילוח, שיקים את המוסד ב־1951. לפני שהיא מכניסה את פלפול עמוק לעניינים, היא לוקחת אותו אל אשר בן נתן בפריז. בן נתן, “ארתור היפה", הינו שליח המוסד לעלייה ב' ומפעיל זרוע המודיעין באירופה. הוא מחליט לגייס את עורך הדין הקהירי, וכך הוא מנמק באוטוביוגרפיה “החוצפה לחיות: פרקי חיים" (הוצאת משרד הביטחון): “לפלפול היו קשרים שאפשרו נגישות לידיעות חשובות על הנעשה במצרים. קבענו דרכים סמויות וקוד קבוע שבו ידווח לנו".

בשובם לקהיר המצרים כבר על הזנב של הרמר. ידידותה ההדוקה עם שגריר שוודיה מעוררת את חשדם שהוא מקור מבעבע שלה. על פי דרישתם מוחזר השגריר לשטוקהולם. הרמר נעצרת, לוקה בסרטן העצמות בבית הסוהר, מגורשת לצרפת, ממשיכה לארץ, מתקבלת למשרד החוץ ומתה מסרטן ב־1957. מיד לאחר מעצרה עוברת הרשת לפיקודו של רודולף פלפול. “דין", כשמו המחתרתי, הוא עכשיו קודקוד ש"י (שירות הידיעות) במצרים. ביום הכרזתה של מדינת ישראל הוא מכנס במשרדו את הפעילים המרכזיים של המחתרת הציונית. מתדרך אותם כיצד לאסוף ידיעות במצב שלא היה כמותו.

בראשית הייתה הציונות חוקית במצרים, אך לאחר כ"ט בנובמבר חשו המצרים שמשהו חדש מתחיל. לתביעתם מסרו ראשי התנועות הציוניות את שמות פעיליהן. רק שליח השומר הצעיר אלי פלג חושד ומתחכם. הוא מעביר לשלטונות המצרים את שמות בני הנוער שלא היו בני מעצר. את הבוגרים נייד מהמועדונים לפעילות בבתים. ב־15 במאי 1948, כשמאות פעילים יהודים נעצרו, נותרו אנשי השומר הצעיר בחוץ. איתם גם פלפול שלא הופיע ברשימות של אף ארגון ציוני. “הם החזיקו את הקהילה בידיים", אומרת רות קמחי, שהדוקטורט שלה היה לספר של 850 עמודים דחוסים, ידעניים ושמו “ציונות בצל הפירמידות" (הוצאת עם עובד).

באותם ימים גם התפרק ארגון ההגנה, שהיה אחראי להגנה עצמית, ושליחיו שבו לארץ. את מקומם תפסו אנשי השומר הצעיר, שהמשיכו לחנך צעירים לעלייה וגם עזרו לפלפול בנושא המודיעיני. “היינו אוספים אינפורמציה מהקשרים שהיו לנו עם אנשי צבא, עם האנשים בחלונות הגבוהים על העומד להתרחש, על המצב הכלכלי", סיפר איש התנועה אמיל קסטל בעדות שהעבירה לידי ד"ר קמחי. “בחגים המיוחדים בהם היו תמיד מצעדים, היינו מתפזרים לכל אורך המצעד כשלכל אחד מאיתנו תפקיד, אחרי הדרכה (...) בסוגי הנשק השונים וסוגי החילות השונים הוטל עלינו לספור את הטנקים, את התותחים, את כלי הרכב, את החיילים (...) היינו אוספים כל זה וכותבים את הפרטים בכתב סתר שהיינו מעבירים על ידי נערים באוניות, בקופסאות של פודרה עם תחתית כפולה, בסבונים מיוחדים, בשפופרות משחת שיניים, בסוליות נעליים כפולות, בנרות ואם היו באוניות פצועים אז בין התחבושות (...) בלי שיידעו מה הם נושאים".

חוץ מקסטל היו בקשר עם פלפול גם אנשי השומר הצעיר ויקו ברסי, רלף חודרה (הדר) ועוד איש שגם ממרום 91 שנותיו מבקש לא לחשוף את שמו. “היינו נפגשים בביתו של עו"ד פלפול, והייתי מוסר לו צילומים, קטעי עיתונים, מסמכים". פלפול היה מאחסן אותם בכספת מיוחדת עם חומר מודיעיני. הוא גר אז ליד תחנת הרכבת המרכזית ברובע מודרני שהוקם בהשראת ז'ורז' אוסמן - אבי הבולווארים בפריז. זה היה בניין בן 11 קומות, כשפלפול בשמינית עם אשתו השנייה פו - פורטונה לבית אשכנזי. בפגישותיו החשאיות עם בן שיחי דאג להרחיק את בני הבית כדי לא לחשוף אותו. “הייתי רק שומע את הקולות מחדרים סמוכים". פגישותיהם היו קצרות, “הייתי תיכוניסט בן 19, והוא היה גדול ממני כמעט ב־20 שנה".

“איש על רמה, קורקטי, אתה יכול להגדיר אותו כטיפוס אנגלי".

במשרד עורכי הדין שבו עבד החזיקה חברת shell סקר גיאולוגי שיזמה ממשלת המנדט ב־1933. הסקר העלה, בין השאר, היתכנות לשדה נפט ליד הכפר חוליקאת, כיום חלץ. בראיון לברד מודה פלפול שבארכיונים המתאימים בארץ נח דוח ששיגר על קידוחי הנפט של הבריטים באזור. “את שמעת ממנו משהו על זה?", אני שואל את ענת, “חשבתי אם להגיד לך או לא", היא עונה, “הוא אמר שקיבל מ־shell את כל הממצאים שלהם על נפט באזור סיני ועזה".

“בוודאי. הוא הביא אבל אחרים התעשרו".

הוא מתמנה למנהל מדור התביעות במשרד החוץ. משתתף במו"מ עם ממשלת סופיה על הפיצויים למשפחות נוסעי מטוס אל־על שהופל בשמי בולגריה. שדר מפריז מחזיר את הלגיונר אל מלחמת העולם השנייה. ממשלת צרפת מבקשת להעניק לו מדליה ועיטור על לחימתו בנאצים. אלה ימי ראשית עוינותו של הנשיא דה גול. ישראל מאבדת את מעמדה כבעלת ברית כשצרפת מריצה את מדיניות “היחסים המקבילים": יחסים טובים עם ישראל ללא התערבות הערבים, יחסים טובים עם הערבים ללא התערבות ישראל. התפנית מכעיסה את פלפול. כדי להימנע מנשיקה נשיאותית כפי שמחייב פרוטוקול הטקס, אין הוא יוצא לפריז. את המדליה והנשיקה מוסר לו השגריר ז'אן בורדייה שמגיע לרחובות.

“אמר שזה משהו עם שבויים".

בשלהי חייו חלה בסוכרת קשה אך המשיך להתפרע. שתה כצרפתי, עישן כטורקי. “שאזהר מהמחלה?", היה משיב לחרדים לשלומו, “שהיא תיזהר ממני". רגל ראשונה נכרתה ואחריה גם השנייה. ראובן (רודולף) פלפול מת ב־21 בפברואר 1991, בן 81 היה. ישראל תפסה אז מחסה מאחורי יריעות הפלסטיק של מלחמת המפרץ. ענת מציינת שזה היה ז' באדר, יום פטירת משה רבנו. שלמה, בכור בניו של אבינועם נחמני, ספד לו. על קברו השמיעה בתו את “הליגיונר שלי" מפי אדית פיאף: "עיניו היו גדולות וצלולות למרחקים לעתים חלפו בהן הברקים כשמיים זרועי סופות רעמים היה הוא מלא קעקועים... איני יודעת מה שמו, איני יודעת דבר עליו אהב אותי כל לילי הלגיונר שלי...".

בהכנת הכתבה הסתייעתי בספריית

“מרכז מאיר עמית למורשת המודיעין".