להמחשת דבריו, מביא ארד דילמה אחת מיני רבות בספר. זה קרה במאי 1943 כשלאחר מיגור המרד בגטו ורשה נמלטו אל הצד הארי שתי קבוצות מלוחמיו דרך תעלות הביוב, והתלקח ויכוח בין שני מנהיגי הקבוצה הראשונה. בעוד ששמחה (קאזיק) רותם גרס שיש לצאת מיד ליערות מחמת הסכנה שארבה להם, צביה לובטקין עמדה על כך שיש להמתין לקבוצה השנייה. “מי צדק?”, מעיר ארד. “לא אני הוא זה שעליו להחליט על כך. לכן, לגבי שום דילמה בספר לא חיוויתי את דעתי ולא הצגתי פתרון”.
מחמת קוצר היריעה, נתייחס רק לחלק מהדילמות בספר. אני מבקש מארד לפתוח בלבוב, עירה של אמי עליה השלום. כשהנריק לנדסברג, יו”ר היודנראט (מועצת היהודים) בעיר, נדרש להכין רשימת מיועדים לגירוש, וכבר היה ברור שבכך הם נידונו למעשה למוות, עלתה השאלה אם רשאי יהודי לשלוח את זולתו אל מותו. רבנים בעיר ציטטו את ההלכה שלפיה מוטב שימותו כולם ובלבד שלא ימסרו נפש אחת בידי שונא. לנדסברג לא נענה להם, וציית לגרמנים.
ארד מצביע על פסק הפוך בעיירה הקטנה טורק ליד לודז’, שם פסקו הרבנים ש"דינא דמלכותא דינא" ולא היה להם צורך ביודנראט כדי להחליט על ציות להוראות השלטון הנאצי.
יעקב גנס, יו”ר היודנראט בגטו וילנה, אמר כי “תפקידנו להציל את החזקים ואת הצעירים”, ולדבריו היה מקום למסור זקנים וחולים. אדם צ’רניאקוב, ראש היודנראט בגטו ורשה, בחר כשנדרש, לספק מדי יום 6,000 איש לגירוש. בהיעדרו צייתה המשטרה היהודית וגורשו למעלה מ־300 אלף איש ואישה.
“בהתאבדותו, לא מנע צ’רניאקוב את הגירוש", אומר ארד. "מצד אחד, אפשר להבין אותו על כך שקשה היה לו לעמוד בפני מה שנדרש ממנו והוא למעשה ברח מהחלטה. מצד שני, אין לדעת מה היה עוזר לו נהג אחרת, ואני שואל אם זו דרכו של מנהיג לנהוג כמוהו”.
בניגוד מוחלט לצ’רניאקוב, ראש היודנראט בשלזיה משה מרין הכריז: “אני אבצע את הגירוש”, מתוך אשליה שמדיניות צייתנית תרכך את רוע הגזירות. “אין אנו רוצים ללכת בדרכי צ’רניאקוב ולמות כגיבורים, אבל רוצים אנו בכל מחיר להישאר בחיים”, הצהיר והעיר ש”כל השאר לשיפוט ההיסטוריה”.
מרדכי חיים רומקובסקי, יו”ר היודנראט בלודז’, שבה היה הגטו האחרון שחוסל בשואה, הרחיק לכת באומרו “אני מוכרח לקטוע איברים כדי להציל את הגוף”, כשרצה לנמק את בחירתו בזקנים ובחולים כמועמדים לגירוש. בניגוד למה שקרה במקומות אחרים, רומקובסקי צירף אליהם ילדים. על כך אמר רומקובסקי חשוך הילדים: “באתי כמו גזלן לקחת מכם את היקר ביותר ללבכם”.
דילמות אחרות עלו ב"מלינות", כפי שנקראו אז מקומות המסתור של היהודים. ארד מספר איך במלינה בווילנה, כשבכיו של ילד עמד להסגיר את המסתתרים שם, הם עטו עליו, ולאחר שלא עזר הסוכר שדחפו אל פיו, הם ניסו לחנוק בכרית, אבל הוא ניצל כשהגרמנים הסתלקו. ילדה שהשתעלה במקלט בוורשה הורדמה בכדורי שינה. במלינה בלודמיר, כשניסו לחנוק תינוק שפרץ בבכי, אמו יצאה איתו החוצה אל מותם.
ארד מספר עוד על שתי אמהות במחנה אקמצ’טקה. שעה שאחת מהן בחרה למות עם תינוקה, השנייה הפקירה את תינוקה לגורלו בניסיון לשרוד בעצמה. כמו כן, הוא מצביע על דילמות אחרות. בפרק הנוגע לטרזינשטט, ומתייחס לשאלת חלוקת המזון, בעצם החליטה מועצת הזקנים בראשות יעקב אדלשטיין מי יחיה ומי ימות לפי הכמות שהקציבה לכל אחד מאנשי הגטו. בטרנסניסטריה החליט התעשיין זיגפריד יגנדורף, גרסה יהודית של אוסקר שינדלר, לא להיענות לדרישת עובדי המפעל שלו ליציקת ברזל לפעול להגדלת כמות המזון המוקצבת להם כדי לא להרגיז את שליטי המחנה, ובסיכומו של דבר אלפים שרדו. החלטה הרת גורל לקחה על עצמה בלבוב הרבנית לוין, כשמחמת חשש שבנה יוטבל לנצרות לא נענתה להצעת ההגמון אנדרי שפטיצקי להפקיד את בנה בידו והעדיפה ללכת עמו אל מותם. השוטר היהודי צאלק פרחודניק הרגיש באוטבוצק כתליין של אשתו ובתו כששגה כשהוציאן ממקום המסתור שלהן ובטעות הביאן למגרש שממנו הן שולחו להשמדה, לאחר שלא קוימה ההבטחה לא לפגוע במשפחות השוטרים.
בוורשה עלתה הדילמה בין מחויבות רופאים למטופליהם לבין הזדמנויות להימלט ולהינצל. ויקטור פראנקל, לימים הפסיכיאטר הנודע ואז רופא במחנה ליד דכאו, בחר להישאר עם מטופליו. בגירוש מגטו ורשה בלטה גבורת הרופאה ד”ר רוטשטיין, שבדומה ליאנוש קורצ’ק, אשר בחר ללכת אל מותו עם ילדי בית היתומים שלו, היא התעקשה לעלות על קרון החולים בדרך להשמדה למרות שלא הצטוותה לנהוג כך. זאת, בניגוד לרופאים יהודים שאגב הפקרת מטופליהם ניצלו את קשריהם כדי למלט את עצמם. רומן פריסטר, לימים עיתונאי נודע בישראל, כדי להציל את חייו, כפי שסיפר, דן למוות באושוויץ ביודעין אסיר אחר שגנב ממנו את כובעו, שהמתייצב בלעדיו למסדר הבוקר, ירו בו. “רציתי לחיות”, כך הצדיק את עצמו.
במיוחד הייתה שנויה במחלוקת תופעת הקאפו, אותם אסירים שמתפקידם היה לפקח על אסירים אחרים במחנות הריכוז ולרדות בהם. מדהים ביותר היה סיפורו של הקאפו אליעזר גרינבוים, בנו של המנהיג הציוני יצחק גרינבוים, שנהיה בפולין קומוניסט, התגלגל למלחמת האזרחים בספרד ומשם למחתרת בצרפת, בדרך להיותו קאפו באושוויץ, שם לא בחל במעשי אכזריות, דווקא, כדי למלט אסירים מתאי הגזים. לאחר שניצל, עלה לארץ ונפל במלחמת העצמאות.
בגטאות עלתה השאלה אם היה רצוי לחטוף נשק מגרמנים או משתפי הפעולה שלהם. במרד בגטו ורשה חיסלו הגרמנים מאות כפעולת עונשין על כך שמרדכי אנילביץ’, ממנהיגי המרד, הרג גרמני תוך כדי חטיפת אקדחו. שניים מעמיתיו להנהגה שם, בני הזוג יצחק צוקרמן וצביה לובטקין, היו מעורבים בדילמה אחרת כששיגרו מכתב להנהגה בגטו בנדין ובו המלצה לא לנהוג כמותם בוורשה ולהימנע ממרד. חייקה קלינגר, פעילת השומר הצעיר, שהצהירה כי “עדיף למות בלחימה מאשר בהשפלה”, לא סלחה להם על מה שתיארה כ”מהלומה שסטרה באכזריות על פנינו” וביום השואה 1958 התאבדה.
שנויה מאוד במחלוקת הייתה התופעה של הוצאה להורג של יהודים בידי יהודים, בעיקר בקרב פרטיזנים ביערות, שרבים התנגדו לה. הרחיק לכת המשורר ומפקד הפרטיזנים באזור וילנה, אבא קובנר, שאמר על יו”ר היודנראט בעיר: “לו גנס היה מופיע פה, היה צריך להוציאו להורג”.
ארד, שעבודת הדוקטורט שלו דנה בתיאטרון היהודי בווילנה, מתקומם כנגד דברים אלה וסובר שבפעם הזאת קובנר, מי שהיה אחר כך ממנהיגי הנוקמים בנאצים, הגזים באמירתו זו על גנס. “בסיכומו של דבר, למרות מה שאמר על מי שיש למסור לגרמנים, יש הרואים בו דמות חיובית”, הוא מספר. “למרות שהגרמנים הציעו לו לברוח, כי אשתו הייתה ליטאית שחייתה מחוץ לגטו, הוא העדיף להישאר. ‘אם אברח, אסכן את מה שנותר מהגטו’, אמר”.
דילמה אחרת קשורה בבריחת הרבנים מהונגריה בשלהי השואה, ובראשם האדמו”ר מבעלז, ולמרות היותו אנטי־ציוני, עלה לארץ ישראל. “אומנם היו מחסידיו שראו בהצלתו ערך עליון, כשהשאלה היא אם ראוי למנהיג לעזוב את צאן מרעיתו בעת משבר", אומר ארד.
התרעות פיקוד העורף