יובל ישראלי, לינוי ויזל ועמית ביטון היו ילדות קטנות כשאבותיהן, אנשי שירות בתי הסוהר, נספו באסון הכרמל ב־2010. מאז הן נאחזות ברסיסי הזיכרונות שנותרו להן ולא מפסיקות להתגעגע. "יש לי זיכרון אחד מאוד חזק", מספרת יובל, בת 15 ותשעה חודשים, תלמידת כיתה י' מרחובות, בתם של רמי ורותם ישראלי, ואחות של יואב בן ה־13. אביה, מישר ישראלי ז"ל, צוער בקורס קציני שירות בתי הסוהר, נהרג באסון בהיותו בן 33. "כל יום שישי אבא היה מגיע לאסוף אותי מהגן והיינו יושבים יחד בספה בסלון ורואים 'בוב ספוג'. אני לא זוכרת מה סיפרו לי כשאירע האסון. לא זוכרת כלום מהתקופה הזאת".
"כשאבא נהרג, הייתי בת שנה ועשרה חודשים, אז אין לי כל כך זיכרונות", אומרת לינוי, תלמידת כיתה ו' מקיבוץ יסעור, בתם של פזית ומישר ערן ויזל ז"ל, שנהרג באסון בהיותו בן 31. "אמא והמשפחה הביאו לי תמונות, סיפרו לי סיפורים".
כיום האם פזית נשואה בפעם השנייה, וללינוי יש עוד שני אחים: נמרוד בן ה־4 ואופיר בת השנתיים וחודשיים. "כשלינוי הייתה שואלת איפה אבא, ישר אמרתי לה שאבא נהרג ולא יחזור יותר, כדי לא ליצור אצלה אשליה", אומרת פזית. "בהתחלה זו הייתה יותר סיסמה, ועם הזמן החלו לצוץ שאלות. לינוי כמהה להכיר את הדמות שלו, לדעת מי הוא היה". "רציתי להבין מה קרה, למה אבא לא פה", אומרת לינוי. "בגיל 4 התחלתי לשאול שאלות ולהתעניין מה קרה שם".
עמית ביטון, תלמידת כיתה ז' מקריית גת, הייתה בת שנתיים וחצי, כשאביה, מישר רועי ביטון ז"ל, נספה באסון בגיל 29. אמה לירון הייתה אז בהריון, ולאחר מות האב נולד ליאם, אחיה של עמית, עוד מעט בן 10. "יש לי זיכרון אחד: אבא יושב על הספה, רואה כדורגל, ואני עליו", מתארת עמית. "היינו אוכלים עוגיות שוקולד־ צ'יפס, ואני הייתי משחקת לו באוזניים, בפנים. היו גם שני שמות חיבה שאבא קרא לי בהם: 'מיתמית' (קיצור של עמית) ו'כרמלה'. כשהייתי בת שנה וחצי, הלכנו לבריכה, אמא הלבישה אותי בביקיני ובכובע טמבל, ואבא קרא לי 'כרמלה' בספונטני. כשאירע האסון, חיפשתי אותו, אבל לא זוכרת מה אמרו לי".
"עמית חיפשה את אבא, כל הזמן התעקשה שרק הוא יקלח אותה", מוסיפה האם לירון. "אמא שלי באה לעזור לנו, ועמית לא הייתה מוכנה שסבתא תקלח אותה. הייתה מחכה לאבא שלה, כאילו כעסה עליו שהוא לא עונה לה, שנעלם".
זיכרונות יפים
עמית: "נראה לי שבגן חובה, לקראת כיתה א', אמא ממש סיפרה לי. לקחתי את זה טיפה קשה, כי הייתי עוד קטנה. עם השנים את יותר מבינה, יותר יודעת מה זה מוות".
"עמית כל הזמן הייתה שואלת איך האוטובוס לא הצליח להסתובב משם", מספרת האם לירון. "שנתיים אחרי האסון, כשהתחלתי לקחת אותה לאזכרות בכרמל, היא ראתה כמה הכביש צר, ושבכלל לא היה סיכוי להסתובב עם אוטובוס".
משפט של אבא
שלוש הנערות מוצאות בעצמן דמיון לאביהן. "אמא אומרת שאני דומה לאבא חיצונית בפנים וגם דומה לו פנימית", מספרת יובל. "לפעמים אני אומרת דברים, והיא אומרת: 'וואו, זה בדיוק משפט של אבא".
"עם השנים גם עמית וגם ליאם הבינו שאנחנו חיים עם האבל תמיד", מוסיפה האם לירון. "זה איתנו, ומותר לבכות ולהתפרק, זה בסדר. תמיד אמרתי לעמית שמותר לבכות, ואז להתרומם בחזרה".
"אני תמיד חושבת עליו", מודה עמית. "חגגתי לא מזמן בת מצווה, והמעמד היה קשה מאוד המעמד בלעדיו. עשיתי הקדשה בבת מצווה לאבא, לא יכולתי להתחיל את הערב הזה בלי להזכיר אותו".
התרעות פיקוד העורף