כמנהגו מדי קיץ מאז 2004, למעט חגיגת הזום דאשתקד עקב הקורונה, הגיע אתמול גולדשטיין ארצה, כדי להיות בין המורים ב"תל-חי כיתות אמן בינ"ל לפסנתר", שנפתח במדרשת בן-גוריון, בשדה-בוקר. אם יש ביניכם התוהים מה לשדה-בוקר ולתל-חי, רק אספר שב-2006, כשמלחמת לבנון השנייה שיבשה את שגרת החיים בגליל, הועתק המפעל המוזיקלי בצעד-חירום לנגב ונשאר שם עם השם המקורי.
גולדשטיין, שאך לפני חודש-חודשיים תמרן בין קונצרטים ורסיטלים בדרום אמריקה ובארצות הברית, הגיע לגל החום הנוכחי כאן היישר מווינה. שם הוא מנהל מפעל יוקרתי של כיתות-אמן לפסנתר, שהועתק לעיר הוואלסים מהנוף הפסטורלי באגם קומו, בצפון איטליה, שהוא היה מייסדו.
"כמי שהמסלול שלו כפסנתרן צעיר עבר גם בכיתות-אמן, אני יודע להעריך את התרומה שלהן לפסנתרנים צעירים, שלמשך שבועיים יש להם הזדמנות ללמוד במרוכז אצל מיטב אמני הפסנתר יחד עם עמיתיהם מהעולם", אומר גולדשטיין. "אמנם אלה לא הגיעו הפעם בגלל מגבלות הקורונה, אבל מוזיקה בכל מצב היא מוזיקה ואני בטוח שגם מהמפגש הנוכחי יצאו משתתפי כיתות האמן נשכרים", הוא מוסיף.
נגינתו המבריקה של גולדשטיין מונצחת בשורה מכובדת של אלבומים שהוציא בחו"ל, מהם שהוציא בחברת "נאקסוס" היוקרתית. עם כל היוקרה, לגולדשטיין חשוב לא פחות הקשר עם המוזיקה כחול-לבן. כך בולט במאזנו אלבום שהוציא בהפקת המכון למוזיקה ישראלית, שכל היצירות בו הן משלנו, בהלחנת בן-ציון אורגד, פאול בן-חיים, יוסף טל, מרדכי סתר ויאן רדזינסקי.
גולדשטיין, המשמש בין השאר כפרופסור לפסנתר באוניברסיטת מיזורי בקנזס, חי כמו לא מעט מוזיקאים בינלאומיים חיי-נווד ורק לכמה זמן הוא מזדמן לדירת הקבע שלו, בוושינגטון. לא פחות חשוב לו להגיע הנה ולהתראות עם הוריו ועם בני-משפחה אחרים. הוא גרוש והפעם בא הנה עם בנו היחיד, בן ה-16. לפני שיאחדו כוחות ב"תל-חי-שבנגב", בעוד שהוא יצא לשדה-בוקר, הבן יצא במקביל לחברון. "הוא מתעניין בארכיאולוגיה", מעיר הפסנתרן ואיננו לוחץ על בנו ללכת בדרכו.
התרעות פיקוד העורף