זה מה שיש לעשות על מנת לשפר את מצבם של האזרחים הוותיקים במדינה

חדשות לבקרים מתפרסמים סקרים ומחקרים לגבי מצבם העגום של הקשישים ברמה הכלכלית, הפיזית והנפשית. 91% מכלל המתים מנגיף קורונה הם בני 60 ומעלה. סקר שנערך במסגרת מחקר של ארגון “גישה לחיים” שפורסם לאחרונה, מצביע על חוסר אמון מוחלט של בני הגיל השלישי במערכת הבריאות – 72% מהם חוששים כי המערכת לא תענה על צורכיהם בעת מחלה קשה.

בנוסף, נתוני עמותת “נעמי” שנחשפו לאחרונה מצביעים על כך ש־65% מהישראלים חוששים שלא יוכלו לכלכל עצמם בזקנה, 28% מהמשפחות בישראל החיות בעוני הם של קשישים, ומאז משבר הקורונה נרשמה עלייה של 30%־15% במספר הקשישים הפונים לסיוע בקבלת מזון. רבים מתוכם הם ניצולי שואה, שנידונו באחרית ימיהם לבחור בין מזון לתרופות.

גם דוח מבקר המדינה שפורסם לאחרונה מצביע על מחדלי התנהלות קשים - במהלך משבר הקורונה לא היה בישראל גוף שמרכז מידע בסיסי בנוגע לאוכלוסיית הגיל השלישי, ויכול להעבירו בין הגופים המטפלים. למעשה, הטיפול באזרחים הוותיקים מתחלק בין מספר משרדי ממשלה, בהם משרד הרווחה, משרד הבריאות, המשרד לשוויון חברתי, משרד השיכון, וכן המוסד לביטוח לאומי.

גם הטיפול בחקיקה מתפזר בין המשרדים השונים. למשל, חלק מתקנות חוק הדיור המוגן הצריכו חתימה של כמה שרים, כאשר הזמן שנדרש עד להשלמת הליך החתימות בלבד ארך חודשים רבים. לאחר מכן הגיעו חילופי ממשלות ושרים, שאילצו להתחיל את כל התהליך מהתחלה. וכל זאת עוד לפני שהחלו שעות הדיונים האינסופיים בוועדות הכנסת.

אילו היה מוקם פורום בעל סמכויות, ובו היו חברים נציגי כל המשרדים, היו מתקבלות החלטות במהירות, ביעילות ובמקצועיות. הפינג פונג בין המשרדים היה נחסך, וכל הליך החקיקה היה מתקצר וחוסך זמן רב ומשאבים למשרדים השונים. והחשוב ביותר, היה נמנע סבל מהאזרחים הוותיקים הממתינים שנים להשלמת החקיקה הנוגעת להם.

השינוי החשוב והחיובי הגיע רק כאשר הוקמה תוכנית “מגן אבות ואמהות”, שבמסגרתה סיפקו מענה דיפרנציאלי לכל אחת מהמסגרות שבהן מתגוררים אזרחים ותיקים. גם הציבור עצמו אינו יודע לבצע את ההבחנה בין דיור מוגן לבית אבות, בין מרכז גריאטרי למחלקה סיעודית וכו’. ישנם הבדלים מהותיים בין אוכלוסיית הקשישים המתגוררת בכל אחד מהמרכזים, ולכל אחת צרכים ומענים אחרים.