"גיליתי הומור ופתיחות": העיתונאי שבילה חמישה חודשים במאה שערים מספר על חוויותיו

עד כה, למרות רגעים מורטי עצבים, הסידור עבד נהדר והניב ארבעה רבי מכר ועוד ספר אחד פופולרי: בספר “איך לאלף יהודי” (2020) כתב טננבום על האנטישמיות בבריטניה תוך תיאור פגישותיו עם תושבים ברחבי הממלכה, בין היתר עם ניאו־נאצים ועם משתתפי ועידת צמרת של ה־BDS. בספר “שלום, פליטים” (2018) עסק בפליטים ממלחמת האזרחים בסוריה ובדק מדוע הם זכו לבית פתוח דווקא בגרמניה.

ב”שקרים שכולם מספרים” (2016) קרע טננבום את המסך מעל התקינות הפוליטית שהולכת ומשתלטת על ארצות הברית, כפי שעלה מחוויותיו במסעו בין 28 מדינות. ב”תפוס ת’יהודי” (2014) עסק בביטוייה של האנטישמיות החדשה, כפי שעלו מסיורים שערך ביהודה ושומרון; וב”אני ישן בחדרו של היטלר” (2011) כתב על מפגשים עם אנשי רוח, אמנים ופוליטיקאים, צעירים מוסלמים וניאו־נאצים בגרמניה. הספר הופיע ברשימת רבי המכר של “דר שפיגל” ובהמשך ראה אור בעברית ובאיטלקית.

“אין לי אף פעם תזה מוכנה מראש, ולכל מקום שאני בא אליו אני מתחיל מאפס”, מספר טננבום. “ההוצאה אומרת לי: סע לגרמניה ותשהה עם הפליטים. סע לבריטניה, יש לך כך וכך זמן עד להגשת הספר”.

לאחרונה סיים טננבום את חמשת החודשים שבהם חי בשכונת מאה שערים לצורך כתיבת ספרו הבא. “כשהגעתי למאה שערים, אשתי ואני השתכנו במלון צפניה בקסבה החרדית. התלבטתי. האם אגיד שאני גרמני? החלטתי ללכת ברחוב וללמוד את השטח. שוטטתי בין מוסדות הפרושים, גור, בעלז, צפיתי מהמלון על ההפגנות בצומת צפניה־יחזקאל ועדיין לא ידעתי איך אקרא לעצמי. הסתובבתי במאה שערים ליד השטיבלעך, ואז חמישה אנשים ניגשו אליי ושאלו אותי ביידיש: ‘טוביה, איך אתה מרגיש?’. הבנתי שאני לא יכול לבוא כדמות בדויה. אם במאה שערים בשטיבלעך הם יודעים מי אני, אני לא יכול להגיד שאני גרמני. הפעם באתי עם השם שלי”.

עבור טננבום (64), שנולד בבני ברק למשפחת תערובת חסידית־ליטאית, החיים במאה שערים היו מעין שיבה הביתה. אביו היה ראש ישיבה ואמו ניצולת שואה. “הייתי ילד טוב”, הוא מספר. “הקפיצו אותי חמש כיתות. סיימתי את ‘הישיבה הגדולה’ כשהייתי בן 14. הייתי זה שמדליק את האורות בבית המדרש בבוקר ומכבה אותם בלילה”.

כלכלה ועוד. באמצע שנות ה־90 ייסדתי את התיאטרון היהודי בניו יורק. בשנתיים האחרונות, בגלל הקורונה, אין הצגות". כיום הוא מתגורר בארצות הברית ובגרמניה לסירוגין.

כמי שגדל בבני ברק, הוא מדבר “חרדית” שוטפת. “אני מבין את ההיגיון ואת הראש שלהם מאוד טוב”, הוא מספר. “הייתי בישיבת פוניבז’, הסתכלתי על הבחורים, איך הם מדברים בחברותות, והתחלתי לדבר איתם. בתוך כמה דקות הגיעו עוד ועוד אנשים. יצאתי משם אחרי כמה שעות. אחר כך ישבתי בישיבת חברון בירושלים, בין 1,500 תלמידים, וגיליתי שרובם קראו את ספריי. בזמני, בחורי ישיבות לא היו קוראים כאלה דברים”.