זה קרה ב־11 במאי 2021, עם פרוץ מבצע שומר החומות. אחרי שכנועים רבים נעתרה נעמי פרלמן להפצרות בתה ובנה לעבור זמנית עם המטפלת שלה לביתה של הבת בנס ציונה. "אמא אהבה את הבית שלה באשקלון שבנתה בעשר אצבעות עם אבי, יעקב פרלמן ז"ל", מספרת בתה הבכורה ציפי מלאך, 68. "היא מיעטה לצאת מהבית. הייתה לה מטפלת מדהימה מהודו שהייתה קוראת לה 'אמא'. המטפלת השאירה בהודו את בעלה ואת בנה בן ה־9 ותמכה כלכלית בכל הקן המשפחתי. רציתי להרחיק את אמא מאשקלון, אבל היא לא רצתה".
"הייתי איתה במשא ומתן", מספר הבן, שוקי פרלמן, 60, מהנדס אלקטרוניקה. "אמרתי לה 'בואי תתפני', והיא ענתה: 'טוב לי פה, אני לא מפחדת'. בצהריים קיבלנו טלפון מהמטפלת. היא אמרה שכל הזמן יש פיצוצים ושהיא מפחדת. אז כבר אמרתי לאמא שלי: 'עם כל הכבוד שאת רוצה להישאר, אתן מתפנות'".
פרלמן, סבתא לשמונה נכדים וסבתא רבתא לנינים, והמטפלת הצמודה שלה, סומיה סאנטוש, בת 31, חיכו בחוץ עם התיק המוכן לבואה של מלאך, שכבר יצאה לקראתן על מנת לאסוף אותן. אלא שאז נשמעה אזעקה, והן נכנסו פנימה לתוך הבית. "הבית קיבל פגיעה ישירה, הטיל נכנס דרך השכן, פילח את הקיר המשותף והתפוצץ אצלנו", מספרת מלאך. "בבית לא היה ממ"ד, מקלט או חדר ביטחון. לא היה לה צ'אנס במצב הזה. המטפלת נהרגה במקום ואמא נפצעה באורח אנוש, הפכה לקטועת רגליים, עם מלא רסיסים שחדרו לה לגוף".
"כשהגעתי לבית החולים, אמא הייתה בחדר הניתוח, ודקה אחרי זה נקראתי לזהות את הגופה של המטפלת שלה", מוסיף הבן שוקי. "אז התקשרתי למשפחה בהודו והודעתי להם את ההודעה המצערת. נשארנו בקשר עם משפחתה של המטפלת בהודו. השבוע הודעתי להם על פטירתה של אמא, והם הביעו את השתתפותם בצער. המשפחה שבהודו חוותה טרגדיה לא פשוטה. מדינת ישראל הכירה בהם כמשפחה שכולה והם מקבלים תמיכה מהמדינה".
חלום שהתרחק
נעמי פרלמן נולדה ב־1931 בעיירה סוסנוביץ בפולין. רגע לפני פלישת הנאצים לפולין, אביה, שזיהה את מה שעומד לקרות, רתם סוס לעגלה ויצא עם משפחתו למסע בין רוסיה, אוקראינה ואוזבקיסטן. "המסע הזה היה מסע תלאות שכלל רעב וחולי", מספרת הבת. "הם נדדו, בכל מקום לא היו רצויים. סבא שלי היה אופה לחם. אמא נראתה כמו גויה עם עיניים ירוקות, והייתה מוכרת את דברי המאפה כדי שיהיה קצת כסף. בסוף המלחמה הם חזרו לחפש את הבית שלהם בפולין. הבית היה קיים, אבל גרו בו פולנים. בשנת 1950 אמי עלתה לארץ עם הוריה. הם הגיעו לאשקלון. היא הכירה את אבא, גם הוא היה ניצול שואה מפולין. הם התחתנו וגרו בבית ערבי נטוש. אמא שלי הייתה חסכנית, וככה הם הצליחו לקנות בית בשכונת אפרידר, הבית שבו היא גם נפגעה. החיים היו נורא קשים, חיי צנע. הם לא ידעו את השפה. אבל הייתה לנו ילדות מאושרת.
זה היה בית עם גינה, אמא דאגה תמיד שתהיה פורחת. אמא עסקה בעיקר בגידול שלנו, אבי היה נגר שעבד מאוד קשה. פעמים רבות הוא היה נשאר לישון בבניינים לא בנויים כדי לחסוך כסף על הנסיעה הביתה. הם חיו חיים צנועים, אבל לא נתנו לנו להרגיש שמשהו חסר. אף פעם לא היה מצב שבבית לא יהיה מרק או אוכל. אמא הייתה מאוד דעתנית, מאוד התעניינה בפוליטיקה, הכירה את שמות כל חברי הכנסת".
נחבאת אל הכלים
"הסוף של אמא מאוד כואב לי", אומר פרלמן. "אחרי כל מה שהיא עברה בחיים - מסע הישרדות לא יתואר, בריחה מהנאצים, חולי, רעב, הקמת משפחה בארץ בתנאי דלות וחוסר כל בתור פליטים - אז סוף־סוף כשהיא נהנית מהנכדים והנינים, פתאום רקטה מהשמיים הופכת אותה להיות סיעודית 100% ושולחת אותה לסחרחורת של כאב ויגון לא נורמלי. שום אדם לא צריך לחוות את זה. זו המציאות האיומה של מדינת ישראל, וזה לא צריך להיות ככה".
"אני קוראת לסיפור של אמא סיפור מעורר הערצה של הישרדות ואהבה בלי תנאים, של אישה יפה מבחוץ ויפה מבפנים, צנועה ונחבאת את הכלים", מוסיפה מלאך. "אם אמא הייתה יודעת שיש כזה הד אחרי מותה, היא הייתה אומרת 'זו לא אני'".
התרעות פיקוד העורף