תת-גונדר בדימוס בטי להט הייתה קצינת המודיעין הראשית בשירות בתי הסוהר והאישה הראשונה שפיקדה על בתי כלא לגברים. להט פרצה את תקרת הזכוכית ושלטה ביד רמה על רבי־מחבלים מזרועות חמאס שישבו אצלה בכלא. האחראית בעקיפין לקידום הדרמטי הזה הייתה המחבלת פטמה ברנאווי, שהניחה פצצה בקולנוע "ציון" בירושלים, נתפסה, נאסרה, שוחררה בעסקת חילופי אסירים והפכה למפקדת כוח השיטור בעזה.
“הייתי מפקדת כלא נווה תרצה, הטופ המקצועי לנשים בשב"ס, כשהשב"כ ביקש ממני לדבר עם המחבלת בטלפון כדי שתעזור לנו עם אסירה מהג'יהאד האסלאמי ששבתה רעב", משחזרת להט. “זו הייתה תקופת אוסלו, והיה חשש שהיא תמות ותבעיר את הרחוב. אז דיברתי עם פטמה בערבית.
"ואחר כך ישבתי עם הנציב עמוס עזאני ואמרתי לו, ‘תראה איזה קטע, המחבלת הייתה 12 שנה אסירה שלי ובסוף היא קודמה לפניי. נראה לך הגיוני?'. אני התכוונתי להסתלבט איתו, אבל עזאני היה קצת צנון ולקח את הדברים שלי ברצינות. הוא אמר לי, ‘לצערי הרב, אין לנשים בארגון שלנו אופק להתקדם לפיקוד על כלא גברים'. אמרתי לו, ‘נכון, ובגלל זה הביאו אותך'".
בתחילה היה קשה מנשוא. להט הגיעה לכלא שסבל ממחדלים מורכבים ומהיסטוריית ניהול כושלת. היא קיבלה סגל מתוסכל, אסירים סרבנים ובעיות אלימות נפיצות. “פתאום באה אישה קטנה עם קול שקט והיה נדמה לכולם שאפשר לעשות תרגילים מעל הראש שלה", היא מחייכת. “הייתי צריכה ללמוד לרסן גם את הסגל וגם את האסירים ולחנך לתרבות ארגון חדשה ולחוקי כליאה נוקשים. אז עשיתי להם בית ספר. כשהבנתי שקשה לסוהרים עם זה שאני אישה, אספתי את כולם ואמרתי: ‘אני לא באה להתנצל על המגדר שלי, אני מכירה את המקצוע ויודעת מה אני רוצה וכדאי שתתרגלו'".
"כששמעתי את זה, השתוללתי. אמרתי, תביאו את דומרני אליי. הביאו, האיש עומד מולי עם כל הגודל שלו, אני יושבת על הכיסא, כמעט נבלעת בתוכו. אמרתי לו, ‘רוצה כיפופי ידיים? אל תנסה אותי'. אז הוא ויתר על הקומקום אבל שאל, ‘יש עברייני מין אצלכם? כי אני לא מוכן להיות באגף אחד ביחד איתם'. אמרתי לו, ‘אצלי אף אסיר לא יבחר את השכנים שלו', ושלחתי אותו לתא עם ליווי. תוך עשר דקות יצאו שני עברייני מין אל הדלתות עם שקיות בגדים בידיים והתחננו לסוהרים שיוציאו אותם מהר־מהר מהאגף".
"אני זוכרת שעורכת הדין היהודייה תמר פלג ייצגה אותו ונלחמה עליו, וזה היה מוזר כי היום יש שמאל פרוגרסיבי אבל אז גם השמאל היה ציוני, ולא ראינו עורכות דין שמתחבקות עם מחבלות שביצעו פיגועים. אמרתי לעורכת הדין, ‘איך את מסוגלת להילחם על השחרור של שחאדה כששתינו יודעות שהוא יחזור לבצע פיגועים?', והיא אמרה, ‘מה פתאום פיגועים, שחאדה הוא עובד סוציאלי בכל רמ"ח איבריו'. שתי דקות אחרי שהיה בחוץ הוא חזר לזירת הטרור וחוסל על ידי ישראל".
עד שהפכה למפקדת הכלא שבו היה כלוא האסיר יחיא סנוואר, להט כבר צברה קילומטראז' נאה בטיפול ברבי־מחבלים ובראשם מרוואן ברגותי וסאלח עארורי. “אפשרו לאסירים להתפלל בימי שישי בקבוצה, ועארורי ניצל את התפילה כדי לשאת דרשה מתלהמת ומסיתה באופן קיצוני", היא מספרת על האיש שמכהן היום כסגנו של סנוואר. “במפגשים הראשונים שלי עם האסירים הזהרתי אותם שמי שיסית נגד ישראל יישלח לצינוק. אז דרשתי שישלחו לשם את עארורי. בכירי הכלא אמרו לי, ‘יהיו התפרעויות'.
"אמרתי, ‘בסדר, אבל הם ילמדו שאנחנו הריבון ולא הם'. זה היה יום שישי, חיכיתי לפיצוץ, ידעתי שהלך על הבישולים לשבת בבית, ובאמת כשבאו לקחת את עארורי לצינוק, אסירים התחילו לזרוק סירים וצלחות מהקומה העליונה. אמרתי, ‘תזמינו תגבורות, ותזרקו לצינוק גם את מי שהשליך צלחות וסירים'. אחרי כמה שעות בצינוק עארורי קרא לי. האיש הזה, שמאייש היום את אחד התפקידים הבכירים בחמאס, היה כל כך עלוב. הוא התחנן שאוציא אותו החוצה. התחיל להגיד, לא בדיוק אמרתי ככה וככה בדרשה, לא הבינו אותי נכון.
"אמרתי לו, ‘אתה עומד מולי ומשקר? רוצה שאשמיע לך את הקלטת? איך בחוץ אתה גיבור על צעירים, שולח אותם לבצע פיגועי התאבדות, ופה אתה מפחד על הישבן שלך?'. זו הייתה תקופה שאפשר היה לראות מול העיניים עם מי יש לנו עסק. היום הפוליטיקאים מדברים אחרת. הם מטפחים אשליות ומטפחים את ברגותי. היום המנהיגים והפרשנים הופכים במו ידיהם את סנוואר הפחדן לגיבור".
לסנוואר, אז מנהיג האסירים בכלא והיום מנהיג חמאס ברצועת עזה, להט הגיעה מוכנה. ראש מערך המודיעין שעשתה כמעט כל תפקיד מרכזי בשב"ס הייתה האחראית בחלק ניכר מתקופת המאסר שלו בישראל. בתחילה סנוואר סירב להכיר בסמכותה או לשוחח איתה. 22 שנה בכלא הפכו אותו לבכיר האסירים. להט מתארת צעיר אכזר שלא היסס לרצוח את מתנגדיו בעזה ולשסות את הפלגים השונים בכלא זה בזה. הוא עמד מאחורי אירועים והתפרעויות בין האסירים ומול שלטונות הכלא, אבל תמיד הקפיד להשאיר את ידיו נקיות ולרוב אחרים שילמו את המחיר במקומו.
“כשהכניסו את סנוואר למשרד שלי בפעם הראשונה, הוא אמר לי בערבית, ‘לא מקובל שאשב איתך בחדר'", מספרת להט. “אז עניתי לו בערבית, ‘אתה אל תשב איתי, אני אשב איתך'. היה איזה מתח כזה באוויר ואחר כך התחלנו לדבר. בכל פעם שהייתי רוצה לשמוע מה קורה בכלא, הייתי קוראת לו אל המשרד.
"בגלל שהוא דרש מהאסירים שלא לדבר איתנו ישירות אלא באמצעות דובר, אנשים היו משפילים אותו, אומרים לו בצחוק, ‘מנהלת הכלא קוראת לך'. אבל הוא פחד להתעמת איתי. הוא היה נבחר פעם אחרי פעם בבחירות הפנימיות לראש הזרוע הצבאית של חמאס בכלא. יש להם בחירות באמצעות עורכי דין שאנחנו מכנים ‘ציפורים', שמעבירים את תוצאות הבחירות מכלא לכלא".
"הוא הקים ועדות בכלא שתפקידן היה לבחון את אמינות האסירים, שלח אסירים לדקור סוהרים ולהתסיס את השטח, ותמיד מאחורי הקלעים. היה לוקח פראייר, אומר לו, ‘תדקור סוהר', ואחר כך אומר עליו, ‘האיש משוגע, אין לו מה להפסיד'. הוא מעולם לא התייצב בפרונט ולקח אחריות או הוביל את האסירים. להפך. כשהתחילו חקירות אחרי האירועים שהוא ארגן, סנוואר היה רועד מפחד. מסתתר מאחורי אחרים. היום כשאני רואה אותו בעזה יוצא ומתלהם, אני אומרת לעצמי, איך השפן הזה נהיה פתאום גיבור?".
"אז קראתי לרופא שהסביר לו שניקו את הגידול וכרגע לא רואים גרורות. אבל סנוואר המשיך להיות מבוהל. בכל פעם שראה אותי שאל, ‘מה יהיה איתי, הגידול לא יחזור?'. אחרי שהוא התאושש, העבירו אותו לבית חולים של השב"ס ברמלה, ובכירים מהרשות הפלסטינית ביקשו לבקר אותו ואפשרו להם. תחילה הגיע השר לענייני אסירים סופיאן אבו זיידה, וכשהוא יצא מהביקור שאלתי אותו, ‘נו, מה, הגיבור בכה גם לך?', והוא אמר, ‘כן, אין מה לעשות, סנוואר פוחד על החיים שלו'".
"היו כאלה שהגיעו למאסר וראיתי אותם עם חבילות הבגדים בידיים עומדים ליד השער ולא מוכנים להיכנס לשום מקום חוץ מבידוד הגנתי כי הם קיבלו איומים, למרות שגם להיות בבידוד תקופה ארוכה זה גיהינום בפני עצמו. סנוואר ליבה את האש ושלח מסרים דרך האסירים, ובזמן האירוע נהג לשבת בשקט. אף פעם לא שמעתי אותו מדבר באופן שבו הוא מתבטא היום בעזה. זה שני אנשים שונים".
בכלא, זוכרת להט, סנוואר ניצל את הזמן גם כדי לרכוש השכלה. “מדובר באדם חכם מאוד שהשקיע בהתפתחות האינטלקטואלית שלו ובהבנה מעמיקה את החברה הישראלית", היא מספרת. “הוא מינה צוותים בכלא שהאזינו לכל תחנות הרדיו והטלוויזיה הישראלית, ועקב אחרי הפוליטיקאים. הם היו מקשיבים לניתוחים פוליטיים ולפרשנויות מדיניות. כשערכנו חיפושים בתאו, מצאנו חומר מודיעיני רב־ערך. הוצאנו את הסקירות שלו לצבא ולשב"כ.
"לפעמים הייתי מתביישת איך הם עושים עלינו עבודה כל כך יסודית כשאנחנו זורקים אותם לתאים וחושבים שבזה הכל נגמר. הם הכירו לא רק את המהלכים אלא גם את הפנים והשמות. בישיבות הרבות על רשימת משוחררי עסקת שליט, היינו מתוסכלים מהמחיר הגבוה שדרשו עליו, וידענו שהאסירים מעורבים ברשימות ובראשם סנוואר. אז עופר דקל (אז הממונה על החזרת שבויים ונעדרים - שמ"ב) אמר לי, ‘בואי נעשה להם תרגיל. תאספי את בכירי האסירים ותגידי להם שיש לך אורח שרוצה לשבת בצד, ותדברי איתם בנוכחותי כדי שאנסה להבין איפה אולי אפשר ללחוץ'.
"אז כינסתי אותם ואמרתי שיש לי אורח שרוצה להיכנס. נכנס דקל לחדר, והם ישר קלטו אותו. סנוואר וסמיר קונטאר הסתכלו עליו ואמרו לו, ‘אינתה עופר דקל'. דקל עוד ניסה לבקש מסנוואר שינסה להשפיע מבפנים להוריד את המחיר של שליט כי אחיו היה בין המתכננים של החטיפה. אבל סנוואר אמר בתמימות, ‘אנחנו לא יכולים להתערב. אנחנו רק מקבלים את מה שההנהגה מחליטה בחוץ'".
"הוא אימץ את המתכון ונאבק במדינת ישראל באותו האופן שבו הוא נאבק בהנהלת הכלא. וגם בכלא הוא היה מנכס לעצמו את ההטבות שהאסירים קיבלו. היה אומר, אתם מקבלים קנטינות וביקורי משפחות בגלל המאבק שניהלנו למענכם ובגלל ששבתנו רעב ושילמנו מחיר. אבל הוא באופן אישי מעולם לא שילם מחיר. גם היום הוא מספר בעזה שכל ההקלות ואישורי היציאה לעבודה הושגו בזכותו".
"הדברים נודעו לסנוואר, שכעס עליו שהוא לא התייעץ איתו ומי בכלל הסמיך אותו לנהל עם ברגותי דיאלוג מול הישראלים, והוא החרים אותו בכל מיני דרכים, והוציא אותו מרשימת האסירים המועדים לשחרור בעסקה. אבל גם ברגותי תפס מעצמו. יום אחד הגיע גדעון עזרא לכלא כסגן השר לביטחון הפנים. ירדתי לקבל את פניו והוא אמר, ‘באתי לבקר את ברגותי'. אמרתי לו, ‘זה לא מקובל'. אז הוא התקשר לנציבה אורית אדטו ואמר לה, יש פה מפקדת שלא רוצה לתת לי לראות את ברגותי.
"אדטו יצאה מזה בחוכמה. היא אמרה לו כאילו בצחוק, ‘המפקדת הזו לא נותנת גם לי לפעמים לראות את ברגותי'. וגיבתה אותי. אחרי כמה חודשים עזרא הפך לשר, ואז הוא בא עם העוזרים שלו ואמר לי, ‘הפעם אני נכנס לברגותי'. אמרתי לו, ‘אתה לא יכול לפגוע בסמכות שלנו, זה לא מקובל, אבל בוא נעשה משהו אחר, נעשה סיור באגף של ברגותי, נעבור בין כל התאים וכאילו במקרה תגיע גם אליו ותשב קצת גם איתו'.
"וכך עשינו. עברנו בין התאים, כל האסירים עומדים לכבוד השר, ורק ברגותי יושב על המיטה שלו בבגדים מלוכלכים, עם גופייה קצרה כי היה קיץ. אני זוכרת ששמו לו בננה על המיטה. אמרתי לברגותי, ‘קום ותעמוד מול הפמליה של השר ומפקד המחוז שהגיע לכבודו, ותשים עליך חולצה'. אמר לי, ‘לא עומד'. אמרתי לו בערבית, ‘לא אתן להם להיכנס אליך עד שתשים עליך חולצה ותעמוד ותכבד אותם'".
הדבר הבולט ביותר אצל תת־גונדר בדימוס להט הוא שהיא באמת לא מפחדת. לא כמפקדת מול עבריינים כבדים ורבי־מחבלים, ולא היום, כשהיא מותחת ביקורת חריפה על בכירי הביטחון והמשפט שלטענתה מבקשים לקנות שקט בתמורה להטבות לאסירים “כבדים". גם על בכירי שב"ס שאחראים על פרשות הסרסור בסוהרות ובריחת האסירים מכלא גלבוע יש ללהט בטן מלאה, והיא פורשת את עמדותיה בביטחון מלא.
“לא גדלתי בצפון תל אביב", היא מחייכת. “אני מגיעה משכונה קשוחה בפתח תקווה, גדלתי עם עבריינים, התמודדתי מולם כילדה, ומאז אני באמת לא מפחדת מהם ומאף אחד. כשהגעתי לצד השני של המתרס, שום דבר לא הרתיע אותי ותמיד אמרתי לסגל שלי, אם נפחד מהאסירים, לא נוכל לעבוד".
"לקחתי את המכתבים והלכתי לשרה שהייתה בצינוק בגלל עבירת משמעת. אמרתי לה, ‘תגידי לשמעיה בעלך שידחוף את המכתבים שלו את יודעת לאן'. למחרת קראו לי לנציבות, עשו לי נו־נו־נו, אבל כנראה שבניתי את עצמי, כי מאז אותו אירוע האסירות התייחסו אליי ברצינות ולמדו שהן אלו שצריכות לפחד ממני, ולא ההפך. באירוע אחר אמרו לי שעבריין מוכר מאיים על המשפחה שלי.
"שוב הציעו לאבטח אותנו, אמרתי להם, ‘איפה הוא עכשיו?', אמרו, הוא בבית החולים של שב"ס. נכנסתי אליו, עמדתי מול המיטה שלו ואמרתי, ‘תקשיב לי טוב־טוב, לא אתה ולא אלף כמוך מפחידים אותי, ואם תתקרב לילדים שלי, אתה והילדים שלך ייפגעו'. אחד האסירים ששכב במיטה השנייה אמר לי, ‘תגידי, את מתאבדת שיעית? ככה מדברים אליו?'. אמרתי לו, ‘אף פעם לא אראה שאני פוחדת מכם'".
“עד היום קשה לי לדבר על זה. 32 שנה עבדתי בשירות הציבורי ונלחמתי על החופש לא לפחד ולעשות את מה שנכון מול האסירים והסוהרים, לפעמים הילדים היו אומרים לי, ‘אמא, אנחנו צריכים להיות אסירים כדי שתמצאי את הזמן לדבר איתנו', ובסוף זה עלה לי במשרתי".
"צריך לבדוק את הרצפות ואת הסורגים לפחות פעם בשבוע, להרים את השטיחים. הבנתי שהאסירים דרשו שלא לגעת להם בשטיחי התפילה, אבל בענייני ביטחון אנחנו הריבון, לא הם. מדובר במחדל מתמשך של הנהלות שמפחדות להציב גבולות ובתהליך של חוסר ערנות. אנשים נרדמו בתפקיד, אסירים עבדו עליהם וסובבו אותם וכולם ידעו ושתקו.
"האסיר הבורח זכריא זביידי כביכול מקור של קציני המודיעין ולכן לא בודקים אותו, וכך קורה שבלילה אחד יש בקשה לעבור תא ומאשרים אותה ומעבירים את האסיר בלי לשאול אפילו איך הוא קשור לתא של חברי הג'יהאד האסלאמי ולמה הוא רוצה פתאום לעבור לשם. אם רוצים להעביר אותו כדי לטפח אותו כמקור, לפחות תשים עליו תצפיות, תעשה משהו.
"שנה שלמה חופרים לך מתחת לאף ואף אחד לא חוקר ולא שואל? הרי התפקיד העיקרי של שב"ס הוא לשמור על האסירים. אגיד לך את האמת, אני נורא אוהבת את קטי פרי הנציבה, אבל כשהאסירים ברחו והפרטים התבררו, לא יכולתי להגן עליה, כי אומנם החפירות התחילו לפני שהיא מונתה לנציבה, אבל היו שם כל כך הרבה מחדלים, זו הידרדרות שיטתית והבריחה היא רק עוד נדבך שלה".
אם היה נודע דבר כזה לקצין מודיעין ראשי או למפקד במשמרת שלי, היו ממנים ועדת חקירה, תומכים בשוטרות. במקום זה ניסו לטייח את הסיפור. שתקו. לא תמכו בבחורות האומללות. מפקדי הכלא רצו לקנות שקט והגיעו למצב שאסירים הרשו לעצמם לזרוק לסוהרות התבטאויות לא ראויות ורמזים ובמקרים מסוימים, לדבריהן, גם לגעת בהן. באגפים מסוימים נוצרו מערכות יחסים מאוד מפחידות. הבנות המסכנות כלואות באגף, ואסירים אומרים להן, ‘אני ביקשתי שתעבדי פה, את עובדת בזכותי'. אני רוצה לראות איך המפקדים היו מגיבים אם אלו היו הבנות שלהן. הרי בכל מקום אחר הארץ הייתה רועדת".
"בזמנו ניהלתי מלחמת חורמה על תוכני הלימוד. חשבתי שלא נכון שמחבלים ילמדו במימון הרשות הפלסטינית כימיה וביולוגיה ומקצועות שיעזרו להם לבנות מטעני חבלה. ביקשתי לצמצם גם את ביקורי המשפחות, לפחות לרף האמנה הבינלאומית, וגם את הכספים בקנטינה שהרשות דואגת להעביר בתקציבים נדיבים. אם אשתו או הוריו של אסיר פלילי לא יפקידו לו כסף בקנטינה, הוא לא יוכל לקנות לעצמו דברים בסיסיים ביותר, אבל למחבלים בכלא יש חשבון הוצאות פתוח בעזרת הרשות.
"מה זה, אנשים שרצחו נערים ותינוקות ופצעו באלות וגרזינים הולכים לקייטנת נופש? זה מחריד את הציבור ובצדק. המשפחות השכולות לא מפסיקות לדבר על זה. וזה גם מקטין את ההרתעה. המחבלים יודעים שהם עושים פיגוע והולכים למאסר בתנאים סבירים. אבל אם אתה יודע שאתה הולך לשבת בבור עם עכברים וחולדות עד יומך האחרון, אתה תחשוב 80 פעם אם לבצע עבירה. היו אצלי כאלה שיצאו לדקור יהודים כדי להגיע לכלא ולגמור את הבגרות שלהם כי בבית לא אפשרו להם לסיים את בית הספר.
"הם אמרו לי בפירוש, אבא שלי רוצה שאצא לעבוד ואני רוצה השכלה. והיו גם מחבלות שיצאו לדקור יהודים והגיעו לכלא כי רצו להשיא אותן בעל כורחן. אם הכלא היה מפחיד אותן יותר מהזקן שרצו לחתן אותן איתו, הן היו חושבות פעמיים. הנה עכשיו פרסמו את תמונת המרצחים מהפיגוע באלעד. הם הרגו אבות מול ילדיהם בגרזינים ועדיין קיבלו סיגריה. זה בלתי נתפס. הרוצח של נחשון וקסמן ז"ל היה עותר סדרתי. בכל פעם שרצה ללמוד או לשפר את התנאים שלו, הוא עתר לבג"ץ. לא היה לו מה להפסיד. פעם אחת נמאס לי.
"אמרתי, ‘אגיע כמפקדת הכלא לבית המשפט, אשים את הכל על השולחן, יכול להיות שהשופטים לא מבינים מה הולך בכלא ולמה אסור לאשר למחבל ללמוד ביולוגיה'. הגעתי לאולם וסקרתי בפני השופטת את הפרטים של האיש, שהוא מסוכן ומכווין פח"ע, והשופטת אומרת לי: ‘את אולי המפקדת, אבל את לא יכולה לעצור את ההתפתחות של האסירים בכלא'.
"הייתי בהלם, אבל זה לא שבר אותי. כל מה שיכולתי למנוע מהמחבלים, מנעתי. אני זוכרת שקלטתי את המחבל עבאס אל־סייד שתכנן את הפיגוע במלון ‘פארק' בנתניה. כשבאתי בליל הסדר הנורא ההוא לכלא, מצאתי שריקות שמחה של המחבלים. ומאוחר יותר הייתי צריכה לערוך לחלאה הזה ראיון. הבן אדם נכנס אליי למשרד קול לגמרי. עם חיוך. אמר לי, אני יודע שפות, אני רוצה להיות דובר האגף. אמרתי לו, שום דובר ושום נעליים, אתה תיקבר אצלי עד יום מותך".
"גם ככה יש להם צ'ק פתוח להגיש עתירות על כל דבר ועניין. הם הולכים לבתי משפט וטוענים שסוהרים גנבו להם חפצים בחיפוש, ואז שופט מתיר לאסיר לעמוד ליד הסוהר, שזה כשלעצמו מצב שפוגע באוטונומיה שלנו. והאסיר מתערב. אומר, נגעת לי בספר הקוראן, דרכת לי על השטיח, ומיד הם מוציאים את זה לתקשורת והרחוב הערבי עולה באש. אני מסתכלת על הארגון שעבדתי בו יותר מ־30 שנה, רואה את פרשת הסוהרות, את הבריחה המבישה מכלא גלבוע, את התנאים הטובים של האסירים הביטחוניים עם הדם על הידיים, ובא לי לבכות".
התרעות פיקוד העורף