ב-2018 עבדה חוקרת המאובנים לורה שקלפורד (Shackelford) במערות בהרי צפון לאוס, וחיפשה אחר שרידים של אנשים קדומים. כמה ילדים מהכפר השכן הגיעו לחפירה, וסיפרו לה ולמדענים האחרים בצוותה על מערה נוספת, שבה ראו עצמות. אמנם המדענים שהגיעו מלאוס עצמה הזהירו שבאזור בו נמצאת המערה יש הרבה נחשי קוברה, אך הם החליטו בכל זאת לבדוק את העניין.
החוקרים החלו לעבוד על הממצאים ב"מערת הקוברה", כפי שהיא כונתה, אף שבסופו של דבר לא נראה שם אפילו נחש אחד. היו שם כל כך הרבה עצמות, שהם נאלצו לחצוב חלקים מהסלע עצמו, ולהמיס אותו בעזרת חומצה כדי לחלץ את השרידים. רוב העצמות שבחנו התבררו כשייכות לבעלי חיים שונים מהסביבה, כמו חזירים, איילים או פילים. אבל שן אחת תפסה מיד את תשומת ליבם.
איך הגיע ה-DNA הדניסובי לקבוצות אלו? ההשערה הרווחת היא שבעוד שהניאנדרטלים פגשו את האדם המודרני ממש ביציאתו מאפריקה, ולכן הגנים שלהם נמצאים אצל צאצאיהם של כל אותם אנשים שיצאו מיבשת זו, הדניסובים פגשו אותו מאוחר הרבה יותר. נראה ששתי הקבוצות נפגשו בדרום מזרח אסיה, כאשר אבותיהם של הפולינזים והאבוריג'ינים עשו את דרכם מאפריקה.
הבעיה הייתה שעד עכשיו לא נמצאו כל מאובנים דניסובים באזור זה: הם היו ידועים רק מסיביר ומטיבט, שמצויים מאות רבות של קילומטרים צפונה משם. השן הדניסובית שנמצאה בלאוס, מדינה השוכנת מצפון לתאילנד, היא הראייה הישירה הראשונה לכך שבני הקבוצה הזו אכן חיו גם באזורים הטרופיים של דרום מזרח אסיה.
"ידענו שהדניסובים צריכים להיות שם", אמרה שקלפורד. "זה נהדר שיש לנו עכשיו ראייה ממשית לקיום שלהם באזור".
עם החלבונים, לעומת זאת, היה להם קצת יותר מזל. הם הצליחו להפיק חלבונים מאמייל השן, אך פה נתקלו בבעיה אחרת: החלבון שמצאו זהה אצל בני אדם מודרנים, ניאנדרטלים ודניסובים. היות שכך, אי אפשר לקבוע בעזרתו לאיזו מהקבוצות השתייך בעל השן.
או יותר נכון, בעלת השן: שכן את המידע הזה הם כן הצליחו לקבל מהחלבון. בחלבון אמלוגנין, אחד מחלבוני האמייל, יש חלק שנמצא רק אצל זכרים, בעלי כרומוזום Y. החלק הזה לא נמצא על השן מלאוס. החוקרים משערים אם כך שהשן הייתה שייכת לנקבה, ולפי צורתו של שורש השן, שמשתנה במהלך החיים, כנראה לילדה, בת תשע או פחות.
לא ה-DNA, וגם לא החלבונים, הובילו את החוקרים למסקנה שאותה ילדה הייתה דניסובית: אלו היו המאפיינים האנטומיים של השן. החוקרים בחנו בפרטי פרטים את הרכסים והשקעים על משטח השן בעזרת סריקות ממוחשבות, והישוו אותה למאות שיניים אחרות, מאנשים מודרניים וממאובנים. כך מצאו שהשיניים הדומות ביותר לשן מלאוס היו אלו שנמצאו עם הלסת הטיבטית, זו ששויכה לדניסובים.
זה אולי נשמע מוזר שאפשר לקבוע מסקנה נחרצת רק על סמך המבנה של שן אחת, אבל בתחום חקר המאובנים זה קורה לא מעט. שיניים הן קשות מאוד ומחזיקות מעמד זמן רב, אפילו יותר מעצמות. לכן, לעתים קרובות הן השרידים היחידים שאנחנו מוצאים מבעלי חיים שמתו לפני מאות אלפי או מיליוני שנים. למרבה המזל, השיניים הן גם מאוד ייחודיות, ולמינים שונים יש לרוב מבנה שיניים שונה, גם אם רק בפרטים קטנים. שתי העובדות האלו הפכו את השיניים לחשובות במיוחד עבור חוקרי המאובנים, שלומדים את ההבדלים המזעריים ביותר בין המינים. "שיניים הן הגיבורות הנשכחות של חקר המאובנים", סיכמה שׁרה ביילי (Bailey), שהייתה בין החוקרים שבחנו את הלסת הטיבטית, אך לא השתתפה במחקר החדש.
התרעות פיקוד העורף