פעם, לפני כרבע מאה ועוד קצת, נתקלתי בטייב לא מעט בביקוריי בבית שאן, שהצמיחה לה בעיר קבוצת כדורגל חמודה שטיפסה עד לליגה הראשונה, ליגת־העל בהגדרות של היום. לא סתם קבוצה חמודה הייתה הפועל בית שאן, אלא “הקבוצה השנייה" של כל אחד מאיתנו, חביבת הקהל, אהובת התקשורת, סינרומן סכריני ולא מאיים אי־שם במזרחה הרחוק של הארץ הזאת.
טייב מקבל אותי בלחיצת יד, חיוך ורבע חיבוק. כששמעתי שהוא החליט לרוץ לראשות העיר שלו בבחירות המקומיות שייערכו בסתיו 2023, הרמתי אליו טלפון והצעתי לו לדבר. הוא ענה: “יאללה אח שלי, בוא נסגור מעגל". היחסים בינינו מורכבים מאז אותו 2 במאי 1998 מכונן באצטדיון שלא קיים כבר, קריית אליעזר. בית שאן ובית"ר ירושלים נפגשו למה שייזכר מאז ולתמיד כ"משחק השרוכים" בגלל אותה כריעה של טייב על הדשא ממש בתוספת הזמן של המשחק - וקשירת שרוכי נעליו, רגע לפני שבית"ר כבשה שער ניצחון שהבטיח לה מעשית את האליפות שבוע אחר כך. “אתה ונאנוס (ציון נאנוס, כתב ערוץ 2 באותם ימים - א"פ) הרגתם אותי באותו יום", הוא זורק ככה לאוויר בחיוך את מה שהוא סוחב כל השנים: “לא הבנתי בכלל מה קורה אחרי המשחק. כולם היו בהלם, אבל הטור שלך בעיתון, והכתבה שלו בטלוויזיה הורידו לי את האסימון, והפילו אותי לאדמה. הכל השתנה לי בחיים מאותו משחק".
כדורגל זה חשוב ועוד נחזור אליו, אבל לא באנו הפעם לטייב ולבית שאן לדבר על מה שהיה אלא על מה שיהיה ובעיקר לנסות להבין מה הביא אותו, ילד גדול בן 51, להחליט לרוץ לראשות העיר המורכבת הזאת, ועל הדרך להוריד מכיסא ראש העיר את ז'קי לוי, לא פחות, שמשלים כבר שלוש קדנציות. פעם אחת, בין הקדנציות, לוי הפסיד בבחירות של 2013, אבל בבחירות של 2018 חזר בגדול עם 63% מהקולות, והוא לא נראה כמו אחד שמאוים על ידי מישהו, גם לא מטייב.
אם יש בבית שאן שתי משפחות מוכרות, שהיו מחוברות, ממש בלתי ניתנות להפרדה - אלה היו לוי וטייב. טייב היה כוכב קבוצת הכדורגל המקומית, בלם כריזמטי עם רגל נפץ ועתיד גדול, שהגיע גם למכבי חיפה ונפלט ממנה חזרה לקבוצת האם משום שלא היה בשל דיו, וגם פרש צעיר יחסית, בגיל 30, בגלל השתלשלות אירועים טרגית שחיסלה לו סיכוי להצליח. שוקי, אחיו הגדול של איתן, היה במשך 17 שנה נהגו האישי של דוד לוי, כאילו עוד בן משפחת לוי, והוביל אותו כל בוקר מביתו בשכונת אליהו בעיר לירושלים, לכנסת ולמשרדים שבהם כיהן כשר. לוי האב שימש סנדק לילדים שנולדו במשפחת טייב, וכשפרש, הפך שוקי לנהגו ולעוזרו הקרוב של הבן ז'קי. גם אותו הוביל ברחבי הארץ, בתפקידיו כראש עיר, חבר כנסת וסגן שר.
לפני ארבע שנים ראיינתי את ז'קי, מיד אחרי חזרתו ללשכת ראש העיר. ב־2013 הקל ראש ביריבו רפי בן שטרית, שלח את תומכיו לבלות בסחנה ערב הבחירות, הפסיד ב־96 קולות ועבר לכנסת, שם היה סגן שר השיכון. כשהודיע למשפחה שהוא עוזב את הכנסת ורץ שוב בבית שאן, אשתו מרטה את שערותיה, בכתה ואמרה לו שהוא משוגע. ילדיו, ויש לו שבעה, לא רצו לדבר איתו. גם אביו ייעץ לו לא לחזור, אבל החיידק המקומי גבר עליו, אולי גם האגו שנשבר בתבוסה חמש שנים קודם לכן. ז'קי ניצח את ראש העיר בן שטרית בפער של יותר מ־2,000 קולות.
את השנים האחרונות ז'קי עושה בלי משפחת טייב. יודעי דבר מספרים על קרע שהביא לפרידה מלאה. לא מדובר היום בסכסוך מתלהם ומתוקשר אלא בנתק. “שני הצדדים התקדמו והלכו הלאה", מספרים מכרים של השניים. שוקי טייב התחבר ליו"ר מרכז השלטון המקומי וראש עיריית מודיעין מכבים רעות, חיים ביבס, והוא עובד איתו. ביבס, בית שאני לשעבר בעצמו, הוא לא פחות מאשר אחיינו של דוד לוי. הוא בן דודם של אורלי לוי־אבקסיס ושל ז'קי לוי, ראש העיר.
איתן, לעומת זאת, מחפש את עצמו. בשנים האחרונות הוא נוסע לנצרת, שם הוא מועסק כעוזרו של ראש העיר עלי סלאם. טייב, שבסוף הקריירה שלו שיחק באחי, הכיר אז את סלאם, אז עסקן פוליטי בתחילת דרכו, והוא מייעץ לו בענייני ספורט וגם בתיאום פגישות פוליטיות בעיר ובכנסת. הוא גם אימן את קבוצת הכדורגל שירדה לליגה ב', אבל בעיר כמו בית שאן, כל תפקיד שתחזיק תלוי בקרבה שלך למושכים בחוטים, ואיתן אומר שהוא מצא את עצמו שעיר לעזאזל: “היו משחקים עם מלא קהל אצלנו, אבל עשו שם קואליציות נגדי. פתאום שחקנים תפסו צד פוליטי ושמו אותי בצד. זה הגיע למצב שנגיד פגשתי את ז'קי בחתונה, ואתה יודע איך זה, מצטלמים וכל זה, אבל בא אחד לז'קי ואמר לו - ‘לא טוב לך כרגע תמונה עם איתן'. אז הוא לא הצטלם. אני יש לי חוש ריח טוב והבנתי לאן הרוח נושבת. ידעתי שגם אחי שוקי בדרך החוצה, וכך היה".
"פתחתי שתי קבוצות וואטסאפ. כל קבוצה מוגבלת ל־512 חברים, ככה שיש לי אחת מלאה והשנייה תכף מתמלאת גם לאלף איש. אלף איש זה אומר גם האישה והילדים בבית, ואני אומר לך שיש סביבי טירוף. לפי איך שזה נראה, ירוצו שלושה - ז'קי, רפי בן שטרית ואני. הבחירות בעוד שנה ושלושה חודשים, אבל תבוא לכאן שלושה־ארבעה חודשים לפני ותראה מה יקרה פה. אני לא מתכוון להרים ידיים אלא להילחם עבור התומכים שלי. משפחת לוי לא יכולה להציע לי איזו תמורה כדי שאוותר. אני מכבד את ראש העיר, אבל גדולים ממנו הלכו. תראה את נפתלי בנט. עד לפני חודש־חודשיים הוא היה מלך העולם, עם תקשורת מבוקר עד ערב, ואיפה הוא עכשיו. אתה מבין? אני הולך להיות ראש העיר פה בנובמבר 23'. תזכור מה איתן טייב אומר לך".
אשתו אסנת, שיושבת לא רחוק מאיתנו, אומרת: “ההחלטה שלו לרוץ עושה רעש גדול. גם בעירייה פוחדים מהריצה שלו. אני שומעת קולות, ואני תומכת ומגבה את איתן, כי הוא איש נחוש שמסמן מטרות". איתן מסתכל עליה ומרגיש מומנטום: “בי אף אחד לא יכול לזלזל. בעזרת השם אני בדרך הנכונה. גם כשחקן סימנתי מטרות למרות שכולם פקפקו וצחקו עליי. אמרתי שאגיע למכבי חיפה, וצחקו, הרימו גבה. כמו בכדורגל, גם פה אני אבנה כוורת מצוינת עם אנשי המפתח הטובים ביותר".
אסנת והוא ביחד יותר מ־33 שנה, כמעט 30 שנה מתוכן נשואים. מלבד ליז יש להם עוד שלושה ילדים - דוד, שעובד ככבאי בנתב"ג; תאל, מאמן כושר; ונהוראי בן ה־13. אסנת היא מאמנת כושר, ויש לה בבית חדר כושר גדול שבו היא מעבירה שיעורים.
שעה אחר כך, כשנסתובב בעיר המהבילה ואיתן ינסה למצוא ציבור להתחכך בו וללחוץ את ידיו, אולי בחללים הממוזגים של הסופרמרקט או הסופר־פארם, אני מזהה מרחוק ליד אחד המדפים את אחיו שוקי. הוא היה רחוק מספיק מאיתנו כדי לא לשים לב אלינו, בכוונה או שלא. איתן לא באמת מתאמץ לסגור מרחק משוקי, שנעלם עד מהרה, ואני מנסה להבין מאיתן אם שוקי בעניין של הריצה שלו לראשות העיר, אף על פי שאני כבר מבין את הדינמיקה. איתן: “הוא יודע שאני רץ, הכל בסדר".
עיתונאים מקומיים וקמפיינרים פוליטיים שבקיאים בטלנובלה המתרקמת, שיש סיכוי שתאפיל אפילו על אירועי המשחק ההוא בחיפה במאי 1998, צופים מהצד בספקנות כשהם מתבקשים להעריך את סיכוייו של טייב לכבוש את הקומה השנייה בבניין העירייה, שנראה כמו מהדורה מוקטנת של בית הוועד הפועל של ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב בתל אביב, זכר אולי לימי מפא"י הרחוקים. שימי וייס, עיתונאי ותיק ופרשן לפוליטיקה מקומית ברדיו כל רגע, שבקיא היטב בפוליטיקה של העמק, מצייר את בית שאן ואת אחותה הגדולה והמבוססת יותר, עפולה, כערים שחיות בין מערכת בחירות אחת לזו שבאה אחריה: “ז'קי לוי הוא שליט די דיקטטורי, ואחרי הפאשלה שלו ב־2013, כשהפסיד לבן שטרית כי זלזל בו, הוא הפסיק לעשות טעויות ומעמדו מבוצר. יכול להיות שגם בן שטרית ירוץ בבחירות הבאות, אבל הוא אופוזיציונר חסר משמעות היום. שנה וחצי עד לבחירות זה נצח, אבל אני מוכן להמר שאיתן לא יגיע לישורת האחרונה".
בבית שאן כל תפקיד, גם אם הוא לא צבוע ומדיף ריח פוליטי - בסופו של דבר הוא פוליטי. לפני תשע שנים מונה טייב למאמן הפועל בית שאן והעלה אותה לליגה א', וחודשיים אחרי פתיחת העונה שלאחר מכן - כשבן שטרית זכה בראשות העיר, איתן, שזוהה עם משפחת לוי, הודח. בן שטרית קרא לו לחזור, והחזרה פתחה חזית עם ז'קי לוי, ופה מסמן טייב את השבר עם משפחת האצולה: “אבל גם אנחנו אצולה בבית שאן. אנחנו שמונה אחים. שוקי השני לפי הסדר, ואני החמישי. כולם גרים בבית שאן. לאמא שלי יש עשרה אחים. היא באה ממשפחת בן ברוך, משפחה ענקית בעיר, ככה שהכל בסדר ואנחנו חזקים מאוד".
החיים של טייב מחולקים לשניים - לפני ואחרי ה־2 במאי 1998. הוא היה בן 26 כשאיבד את שאריות שמו הטוב כשחקן החשוב והבולט ביותר בבית שאן: “הבקעתי 13 שערים כבלם. לא היה דבר כזה. באתי ממקום קטן והייתי פופולרי ואהוד. קיבלתי רמת סיקור מטורפת. כמה פעמים ראיתי אותך מגיע מהעיתון או מהטלוויזיה לאימונים שלנו בקיבוץ גבע, או במשחקים. חמש־שש פעמים קיבלתי בתוכנית במוצאי שבת את ‘גול השבת', הלכתי לשחק במכבי חיפה של גיורא שפיגל, אייל ברקוביץ', חיים רביבו ואלון חזן. הבלם לידי היה אולג קוזניצוב, אבל באתי לשם בגיל 21, לא בשל מנטלית, והחזקתי שם מעמד חצי שנה".
מחיפה עבר טייב למכבי נתניה, נפצע, שקל לפרוש, אבל חזר לבית שאן של אלי גוטמן ולופא קדוש. בסוף נחת שם אלישע לוי, והמשחק ההוא בקריית אליעזר נגד בית"ר היה סוף העונה הרביעית הרצופה של בית שאן בליגת־העל. טייב נדרך על הספה כשהוא חוזר לאירוע: “אתה יודע מה הייתה הפאדיחה הכי גדולה בכל הסיפור? שהמשטרה לא אישרה לנו לארח את בית"ר בבית שאן, והעבירה את המשחק לחיפה. זו הייתה החלטה של מפקד המחוז הצפוני, אליק רון. פחדו לקחת סיכון מהגעה של אלפי אוהדי בית"ר למגרש הקטן בבית שאן, 4,800 מקומות מקסימום, שעבורם מדובר במשחק של הכל או כלום".
השבוע צפיתי בכתבה על המשחק ההוא, ועל ניתוח דקות הסיום שלו, בעיקר מהרגע שאלמוג חזן, שחקן צעיר מבית שאן, הבקיע שער אדיר משום מקום, והטיל הלם על האצטדיון ובעיקר על השחקנים. טייב לא צריך להיזכר בכלל. זה נשלף אצלו בצרור: “היום העברה של המשחק לאצטדיון אחר לא הייתה עוברת, אבל מי הייתה אז בית שאן לעומת בית"ר. חגבים לעומת ענקים. אני זוכר את איציק קורנפיין, השוער של בית"ר, יוצא בתחילת המחצית השנייה באיחור של כמה דקות טובות, והמשחק התחיל באיחור. בית"ר רצו לדעת מה קורה במגרשים אחרים, כדי לדעת מה הם צריכים. אנחנו היינו צריכים שהפועל ב"ש תפסיד כדי להישאר בליגה, ובאמת שמעתי את הכרוז בחיפה מודיע בקול חזק, בדקה ה־80 בערך, ‘בית שאן, נשארתם בליגה, בית שאן, נשארתם בליגה'. כשפישונט הבקיע את שער הניצחון, הקהל של בית"ר פרץ את השערים ונכנס למגרש. היו שם לפחות 4,000 אוהדים שלהם שישבו עלינו. פחד אלוהים. אתה חושב שמישהו רצה למכור משחק? זה היה מצב בלתי אפשרי לעבור אותו כמו שצריך".
בקרן של בית"ר, שהובילה בסוף לשער הניצחון, אתה כורע וקושר את השרוכים. שאר שחקני ההגנה לא בעמדות שלהם. גם כשאתה קם, אתה לא ממש מסתער לחסום את אבוקסיס, ואני אפילו יכול להבין את זה - אבל כל הסיטואציה, כפי שהיא נראית בטלוויזיה, הייתה בלתי נסבלת. כל מהדורות הספורט באירופה הראו קטעים מהמשחק הזה, מרוב שזה נראה כמו השתנה מהמקפצה.
“בית שאן שילמה את המחיר בשביל כל הקבוצות שידעו איך להתנהג בסיטואציות דומות בעונות שאחר כך. מה, לא היו עוד משחקים שנגמרו לפי התוצאה המבוקשת? ידעו להסתיר את זה טוב יותר. האירוע בחיפה התנהל בצורה טבעית. נשארנו בליגה, ככה הכרוז הודיע, אז ברור שהייתה ירידת מתח. אתה לא יכול להגיד שזה לא נורמלי. אף אחד לא חשב שמכרנו פה משחק או קיבלנו כסף. עוד לא הבנתי כלום עד שחזרתי הביתה באותו לילה. ראיתי שתי ניידות עומדות ליד הבית. התחילה הסתערות עליי ועל כל הבית עם איומים מטורפים, ויום למחרת בא נאנוס עם הכתבה שלו והסימון עם העיגול סביבי, מתכופף לקשור את הנעל".
סיפרתי השבוע לנאנוס שנסעתי לפגוש את טייב, וגם הוא לא היה צריך לחזור ולבדוק את הכתבה כדי לשחזר: “אני רק אומר לך לגבי הכתבה שלי שהוא מדבר עליה, כאילו סימנו רק אותו. זה כל כך לא נכון, כי בכתבה הזאת ניתחנו את כל הדקות האחרונות מהשחקן שתופס את הראש בגול של אלמוג חזן, סרג'ן צ'ולקוביץ', דרך זה שבקרנות הרבה שחקנים של בית שאן היו על קו ה־16 בכלל ולא הסתדרו בהגנה כמו שצריך מול השער. אחד הדברים שהראינו, זה באמת קשירת השרוכים באמצעות העיגול סביב טייב. אבל לטעון שסימנו רק אותו זה ממש לא נכון. וכן, כמי שהיה במשחק כשדר קווים, ברור לי, והדגשתי את זה בכל הדיווחים, שבדקות האחרונות הייתה אווירה של לחץ ופחד".
להגנתו של טייב אומר שנעשו חמישה מהלכים בהתקפה של בית"ר מאז קם מקשירת שרוכי נעליו ועד שהכדור של פישונט נכנס לרשת. אבל המשחק הזה סיים את הקריירה שלו, ובמידה רבה את חייו כפי שנראו עד אז - מבטיחים, עם סיכוי סביר להגיע גם לנבחרת ישראל של שלמה שרף, שהתעניין בו. הוא ימשוך עוד חמש שנים של קריירה מקרטעת, אבל הימים אז היו סרט גרוע במיוחד. ילדיו הותקפו בבית הספר ושמעו שירים שנכתבו נגדו על ידי אוהדי הפועל תל אביב, הנפגעת העיקרית מהפרשה. משפחתו ספגה לעג קשה, וטייב נדרש להגיע להרצות בפני התלמידים ולתת את גרסתו. העיר בית שאן ספגה מהלומה ענקית, ובכל מקום דיברו רק על זה. טייב ומשפחתו נאלצו לעזוב את העיר ועברו להתגורר בקיבוץ שדה נחום הסמוך עד יעבור זעם: “הייתי כל החיים בן אדם חייכן ושמח, אבל מאותה שבת הכל נגמר. היו מצלמים אותי כל פעם, ותמיד ראיתי בן אדם עם פנים קפואות. הקריירה נגמרה בגיל 26 וכנ"ל הפרנסה. פתחתי את העונה שאחרי בבית שאן, אבל הגוף לא רצה לסחוב. הכישרון היה קיים, אבל הגוף מת".
הוא עוד שיחק באחי נצרת ועלה איתה ליגה, אבל בגיל 30 החליט לפרוש. במקביל ועוד קצת קודם לכן, בתוך המצוקה, החליט להתקרב לדת והיום הוא חובש כיפה, לא נוסע בשבת, וחושב על הקריירה המוחמצת.
התרעות פיקוד העורף