ברחבת הטקסים הגדולה שבמוזיאון מורשת משמר הגבול יושבים לבדם רפ״ק שרגא לוי, מי שהיה מפקד פלוגה כ׳, ורס״ר יואל ברנס, לשעבר מפעיל אמצעים מיוחדים (מרב״ל). השמיים מעליהם מאפירים, כמתכוננים לסערה שעוד תפרוץ, והם מביטים בקיר השמות של נופלי מג"ב.
כוחות מג"ב נכנסו ללבנון כבר בחודש יוני 1982, כדי לסייע במאמץ המלחמתי של צה"ל בגזרה המערבית, בערים צור וצידון. לוחמי מג"ב השתלבו בסיורים רגליים וממונעים, במחסומים ובמארבים כדי לאתר חוליות מחבלים, תוך אבטחת מתחמים ביטחוניים שונים.
טל משגב, מפקד יחידת ההיסטוריה והמחקר במוזיאון משמר הגבול, מסביר כי כבר בתחילת המלחמה נכנסו ללבנון פלוגות כ' ו־ז' כדי לבצע את התפקיד הייחודי של משמר הגבול של תפיסת מבוקשים וקבלת אחריות על השטח, כדי לאפשר לצבא לשעוט קדימה, כך לדבריו. שתי הפלוגות הללו לחמו לצד כוחות צה"ל ולקחו חלק בפעילות ביטחון שוטף, באיתור קִני מחבלים, ובהשלטת חוק וסדר באזור.
"מג"ב היה חלק בלתי נפרד מהצבא עד לשנת 1985", מסביר משגב. "בשלוש השנים שהוא נשאר בלבנון הוא רשם הישגים מדהימים של תפיסות עשרות כלי נשק, תפיסות מבוקשים וחיסול מבוקשים. אבל מג"ב גם שילם מחיר כבד מאוד, 34 לוחמים נפלו באסון צור הראשון, עוד 17 באסון השני, עוד 4 לוחמים בהיתקלויות שונות, ועוד הרבה פצועים בגזרה".
עם סיום המלחמה התמקם משמר הגבול בבניין הממשל, על כביש החוף הלבנוני. אותו בניין שימש גם את כוחות צה"ל, המשטרה הצבאית והממשל הצבאי. אליו גם הגיעו עשרות מקומיים מדי יום, כדי לבקר את קרוביהם במעצר או לבקש אשרות כניסה לישראל. רפ״ק לוי, שפיקד כאמור על פלוגה כ׳, עבד מדי יום בבניין. אך באותו היום, במקרה, הגיע מביתו בקריות: "הייתי אמור להיות בבניין. אבל יום לפני כן מפקד מג"ב צפון ערך דיון והזמין אותי אליו. לכן יצאתי מלבנון, וכשסיימתי כבר היה חשוך והמשטרה הצבאית לא אפשרה לי להיכנס, אז נסעתי הביתה. בבוקר למחרת, בשעה 6:00, כבר הייתי חזרה במעבר ראש הנקרה".
רס״ר יואל ברנס, מפעיל אמצעים מיוחדים (מרב״ל), היה גם הוא, שלא כהרגלו, בבית, "אשתי הייתה בחודש תשיעי, אז בערב לפני כן יצאתי הביתה, וקראו למחליף עבורי שיתחזק את המכשירים האופטיים. היה זה אריק הוימן". יום למחרת יגלה ברנס כי הוימן נהרג באסון. החילוף ביניהם, שהפך גורלי כל כך, נחרט בלבו של ברנס, ובנו שנולד רק חודש ימים לאחר מכן, נקרא על שמו של אריק.
ברנס: "בבוקר, לפני שיצאתי חזרה, הבת שלי ביקשה שאעשה לה צמות. היא הייתה ילדה קטנה, והיא אמרה לי 'אבא, תיסע לאן שאתה רוצה, אבל תעשה לי צמות לפני', אז עשיתי לה. ואז יצאתי בסביבות 6:00־6:10 ממושב מעונה, ליד מעלות. נסעתי עם קצין המבצעים חנן שמלי, הגענו ממש כמה דקות לפני המפקד (שרגא לוי - מ"ב). היה בלגן נורא ואז ראינו שאין בניין".
טרם האסון, התמתח בניין צור לגובה של 22 מטר, אשר התפרשו על פני שמונה קומות. הקומות הראשונות שימשו כמשרדי הממשל, ובקומות העליונות של הבניין מוקמו בין היתר המשרדים והמגורים של משמר הגבול והמשטרה הצבאית. בקומה העליונה ביותר הוקם בית מעצר, שבו הוחזקו אסירים ביטחוניים שנחשדו בשיתוף פעולה עם מחבלים. בעקבות הפיצוץ האדיר התמוטט הבניין כליל, ותקרות הקומות קרסו אחת על השנייה, כאשר המרווח ביניהן היה לא יותר מאשר מטר. במרווח זה נמחצו כלל תכולת הבניין וכמובן עשרות רבות של לכודים. מיד הוזעק פיקוד העורף, הוכרזה כוננות בבתי החולים בצפון הארץ והוטסו צוותים מיוחדים של חיל הרפואה לצור.
"שמענו צעקות אימים", נזכר ברנס, "מישהו צעק 'מים', מישהו אחר צעק שנעזור לו. האבנים נפלו על החזה, על הגוף של החיילים, זה היה מאוד קשה. אנשים מהסביבה, שהיו להם עצורים בבניין, הגיעו לחפש אחריהם. אז דבר ראשון הרחקנו אותם כדי שלא ייקחו בטעות גופה או פצוע שלנו. סגרנו באופן היקפי את האזור והתחלנו לעזור לפצועים ששמענו אותם צועקים".
לוי: "אחרי שהגעתי לזירה, פגשתי את יואל ואת חנן, קצין המבצעים של הפלוגה. כולנו הסתובבנו בין ההריסות וניסינו לעשות משהו, בשלב הזה, לפני שהגיעו הכלים".
עד היום לא ברור אם הפיצוץ אירע בשל דליפת גז בבניין או בשל חומר נפץ שהוחדר אליו. בשעתו, קבעה ועדת החקירה בראשות האלוף (במיל') מאיר זורע, כי האסון נגרם כנראה מדליפת גז. אך לאורך השנים עלו מספר גרסאות נוספות. על פי אחת מהן, מכונית תופת שחנתה סמוך לבניין גרמה לפיצוץ. לפי השנייה, מחבל מתאבד חדד לבניין באמצעות מכונית תופת, ואילו הגרסה השלישית טענה כי חומר נפץ הוטמן בזירה.
בנובמבר 2020 העלו העיתונאים רונן ברגמן ואיתי אילנאי שוב את החשד כי מדובר באירוע טרור ולא בתאונה, כאשר הם מתבססים על חקירתו האישית של נחמן טל, סגן ראש השב"כ לשעבר, שהחליט עם פרישתו לשוב לכל המסמכים ולהתחקות אחר האירוע הנורא בצור. ואכן, בבדיקות שנערכו לאחר הפיצוץ התברר כי מכלי הגז, שבשלב ראשון חשבו כי גרמו לפיצוץ או הגבירו אותו, נמצאו שלמים, ומכלי גז נוספים שהיו בתוך הבניין נמצאו ריקים והרוסים. אלא שגם שרגא לוי מתעקש לקרוא לאירוע "אסון" ומסביר מדוע לדעתו האפשרות כי מדובר בפיגוע או באופן פרטיקולרי - מכונית תופת - אינה הגיונית.
לוי החליט לשמור על היומן בידי הפלוגה ולא להעבירו לוועדת החקירה, אבל אישר שיצלמו ויעתיקו אותו. ובינתיים, החילוץ נמשך שלושה ימים, כאשר משפחות המחלצים לא יודעות אם הם עצמם בחיים. ברנס מספר כיצד משפחתו התאספה בבית לשמוע אם הוא חי או מת, ורק כעבור יום וחצי הצליח להעביר לאשתו הודעה דרך מכר כי הוא בסדר.
עד שהגיעו המנופים והציוד המכני הכבד, המחלצים החלו בפינוי בידיים חשופות בניסיון למצוא ולחלץ ניצולים. האתגר הגדול היה פינוי גושי הבטון שקרסו זה על זה ועוררו חשש ממפולות ומפגיעות נוספות בלכודים תחת ההריסות, לכן העבודה בוצעה באטיות ובזהירות.
"השיטה של פיקוד העורף הייתה לעבוד עם מכשירים שעושים רעש אדיר, אבל אז בכל שלב של המבצע, מפקד מבצע היה עוצר וצועק 'דממה' ואז ניסינו לשמוע אם יש קולות, והיו קולות", אומר לוי. "כך היה גם ביום שישי, כשהוציאו את האחרונים בחיים".
ברנס: "הביאו כלבים שיעזרו בחילוץ, וברגע שהמפקד באמת צעק 'דממה', לא שמענו כלום, אבל אז שמענו מתחת לאדמה, בכל מיני מקומות, שמשהו זז, מישהו צועק 'הצילו', אנשי הרפואה מיד הגיעו אליהם, נתנו להם מורפיום וניסו להציל אותם".
ברנס, שהיה ותיק בפלוגה והכיר באופן אישי את הלוחמים ובני משפחותיהם, נשלח למשימה האיומה של זיהוי הגופות. "הייתי בחור צעיר, זה היה מאוד קשה", הוא נזכר. "הייתי צריך לזהות ב־100% שאלה הגופות של החבר'ה שלנו, כי היו שם יחידות אחרות וגם עצורים. בחלק מהמקרים אפשר היה לחשוב שלא קרה שום דבר, כי ראיתי גופה שלמה, אבל היו הרוגים שהיו פצועים הרבה יותר קשה. הרגע הכי קשה היה שמאוחר יותר, המשפחות התחילו לשאול שאלות, והתלבטתי מה לספר, או האם לספר. בסוף החלטתי לא לספר כלום. אבל אני כן אגיד שלא כולם נהרגו בבניין".
על פי בן שבת, אבניאל צעק שמצא "חי" ומיד הביאו את אחד הטרקטורים להרים את הקורה מעליו. אבניאל הצליח להגיע לבן שבת, להוציא את הברזל מראשו, לחבוש אותו, לנקות את פיו שהיה מלא בחול ולשטוף את פניו. "הייתי שם עוד שעות אחר כך. הרופא בכל פעם ירד אליי ונתנו לי עוד ועוד מורפיום", נזכר בן שבת, "גם רפול (רא"ל רפאל איתן - מ"ב) בא אליי ודיבר איתי דרך החור. הוא שאל אותי שאלות כמו בן כמה אני, מאיפה אני, מה המספר האישי שלי. צעקתי עליו בכעס 'למה אתה שואל אותי שאלות כאלה, תחלצו אותי מכאן', אבל לא הבנתי שהם עובדים מעליי ושהוא פשוט מנסה לדובב אותי, לוודא שאני בהכרה, מי חשב על דברים כאלה באותם רגעים".
בדבריו אלה מתייחס לוי לחוויותיו האישיות ממלחמת יום הכיפורים, אז לחם בשריון בחטיבה הדרומית והוא עדיין זוכר את הרגעים הקשים מהמלחמה והקושי שחווה גם לאחריה, לכן גמלה בלבו ההחלטה לשוב עם לוחמיו ללבנון אך ביקש ממפקד משמר הגבול דאז, צבי בר, שישלחו אליהם את פסיכולוג מג"ב, ואחרי חודש ימים של דינמיקות קבוצתיות מורכבות, אימונים וליווי מצד הפסיכולוג שבה הפלוגה לצור.
יחידת החילוץ של פיקוד העורף הוקמה בעקבות לקחי אסון צור, אך נראה שהוא עצמו נשכח מעט מהתודעה הציבורית. הממשלה אומנם הכריזה על יום אבל לאומי, אך הגדרתו כתאונה דחקה אותו מדפי ההיסטוריה, אף שהיה אחד מהאירועים המזוויעים שידעה ישראל, בין שנגרם כתוצאה מפיצוץ גז ובין שנגרם מחומר נפץ. 40 שנה לאחר מכן, ברחבת הטקסים הגדולה שבמוזיאון משמר הגבול ברור דבר אחד: מכל מי שהיו שם, הזיכרונות לא ירפו לעולם.
התרעות פיקוד העורף