במשך שנים רבות חיפשה טליה צעידי (טלילה בן קסוס), 49, תושבת רחובות, את חיה דנינו, מי שהייתה המחנכת שלה בכיתות א' עד ו' בבית הספר צור שלום בקריית ביאליק. "אפילו כמה פעמים הגעתי לבית הספר עצמו כדי לחפש אותה, והיא לא הייתה", מספרת צעידי. "בסופו של דבר, בעזרת קבוצת הפייסבוק 'קלוז'ר - חיפוש מכרים מהעבר שלך', הצלחתי למצוא אותה ואמרתי לה את הדברים שכל כך רציתי לומר".
"עברו מאז הרבה שנים", אומרת דנינו, 76, כיום פנסיונרית. "זה כמובן מרגש כשתלמיד מרים טלפון. במהלך העבודה עושים מה שעושים, אבל אחרי הרבה שנים, כשמתקשרים ונותנים לך משוב, זה מרגש, זה מכבד. כשטלילה הייתה תלמידה, היא הייתה ספורטאית, הייתה מתאמנת שעות ביום. זה היה משהו שהצריך לבוא לקראתה ולהבין, למשל אם לא הייתה מספיקה להתכונן למבחן. הלכתי איתה ואפשרתי לה גם להביע את עצמה בתחום שהיא אוהבת".
מול העיניים
גם חיים טרמין, 37, מיבנה, הרגיש צורך לשוחח עם המחנכת שלו אחרי עשרות שנים. "חיפשתי את אתי כהן, המחנכת שלי מכיתה ב' עד סוף ד', מבית הספר אמירים בחולון", הוא מספר. "זה היה השם שזכרתי, אבל לא הצלחתי למצוא אותה ברשתות החברתיות. אחר כך הבנתי ששם משפחתה השתנה. לבסוף לפני כשבועיים סגרתי מעגל בזכות קבוצת הפייסבוק 'קלוז'ר'".
"הייתה לי צמרמורת כשדיברנו", מספרת אתי אב, 69, מורתו לשעבר של טרמין. "זה עשה לי את היום לדעת שיש עוד תלמידים שאחרי עשרות שנים חושבים עליי. את הכיתה של חיים חינכתי שלוש שנים, זה היה חריג בנוף. מאוד נקשרתי אליהם, והם אליי. חיים היה תלמיד מיוחד מבחינתי, טיפחתי אותו מאוד. הוא היה ילד מאתגר, אבל לא לשלילה. מסיבת הסיום הייתה אצל ההורים שלו על הגג. את רוב התלמידים אני זוכרת, וזה באמת מרגש לדעת שהשארתי חותם על תלמיד. זו השליחות".
נקיפות מצפון
עו"ד שירי סקורי, 42, ממודיעין, חיפשה מעל 20 שנה את מאיר שבת, מי שהיה המורה שלה לסוציולוגיה ומדעי המדינה בכיתה י"ב בבית הספר עירוני ז' ביפו. "בערך שנה אחרי שסיימתי ללמוד התחלתי לחפש אותו, לא ידעתי שעזב את הארץ", היא מספרת. "הוא השפיע עליי לטובה. הוא היה מורה לחיים. הוא מאוד האמין בי, מההתחלה אמר שהוא רואה את רמת האינטליגנציה שלי, שהוא מצפה ממני להיות משהו מאוד גדול. במשך שנים בניתי את החיים שלי בצורה כזאת שמתישהו אבוא ואגיד לו: 'יצא ממני משהו'. משהו באישיות שלו היה מאוד סוחף וכריזמטי, והוא ידע להביע את הדברים בדרך הנכונה ולדבר על מהות החיים: שאני לא צריכה לוותר על הרצונות שלי, שההתפתחות האישית שלי מאוד חשובה. הוא מאוד האמין, חיזק. היה כמו מאמן לחיים, לא רק מורה שמעביר חומר לימודי".
מאיר ברוכים, 39, מירושלים, עובד במשרד לביטחון פנים, חיפש במשך זמן רב את גרשון, המורה לערבית שלו בכיתות ה'־ו' בבית הספר גילה ה' בירושלים. "היינו ילדים, וילדים משתוללים", הוא מספר. "הזיכרון שלי היה שהמורה היה איש מבוגר. עם השנים התחילה לכרסם בי קצת אשמה בגלל שהתנהגנו ככה אל איש מבוגר. אומנם לא עשינו משהו דרמטי, לא זרקנו כיסאות, אבל זה עדיין ישב לי על הלב".
התרעות פיקוד העורף