"זכות להצטרף למשימה מדהימה שכזו": סיפורם של הרופאים במשלחת לטורקיה

"זו המשלחת השלישית שאני משתתף בה, והבנתי שאנחנו באים כדי לתת את העזרה בכל צורה שתידרש מצדנו, לא תמיד יודעים לקראת מה מגיעים. כשהגענו והייתה החלטה להיכנס כאן לבית החולים, החסר הטיפולי שקיים בלט מאוד. היה חדר גדול מחוץ לבית החולים שבו טיפלו הרופאים הטורקים במקרים דחופים, ומי שלא היה מקרה דחוף, העבירו אותו לבית חולים אחר, מה שיכול להיות קריטי מאוד לטיפול.

הטיפול מעניין כי טיפלנו גם באוכלוסייה טורקית מקומית וגם באוכלוסייה סורית של פליטים. הייתה סיטואציה שהגיע ילד סורי וטיפלתי בו ושוחחתי איתו בערבית, והרופא הטורקי לא הבין על מה אנחנו מדברים. אני ניהלתי את השיח עם המשפחה. זו הייתה חוויה מיוחדת. רגע מרגש במיוחד היה כשהגיעה אליי לטיפול ילדה שהייתה לכודה חמישה ימים מתחת להריסות, ולטפל בה במצב קשה ולהיות שותף בייצוב המצב שלה והעברתה לטיפול נמרץ ולדעת שהיא התאוששה לחלוטין והבריאה – שווה את הכל. בשביל זה אנחנו פה”.

"זו הפעם הראשונה שאני במשלחת, וזו זכות ענקית להיות פה, בטורקיה. אנחנו רואים מראות קשים ומשתדלים להיות יעילים כי לפני שאתה מגיע לפה, אתה לא מדמיין כמה אתה יכול להיות רלוונטי לאנשים פה. אני במחלקת אשפוז, ואנחנו רואים פה אנשים שנפצעו בהריסות וזקוקים לטיפול וגם אנשים שזקוקים לטיפולים בשגרה שלהם, למשל אנשים שזקוקים לדיאליזה ואין להם חשמל בבית וזקוקים לזה כדי להציל את חייהם. אז אנחנו נותנים מענה גם למי שנפצעו ברעידת האדמה וגם לאלה שזקוקים לטיפול רפואי פחות דחוף, ואם לא יקבלו אותו, הם ימותו בבתים שלהם.

הגענו למבנה נטוש ולא פעיל ובו הקמנו בית חולים מאפס, נכנסנו והפעלנו את כל המחלקות מאפס, ולא היה חלק שנשאר ללא מענה עבור מטופל. היום בית החולים מתפקד על כל המחלקות שלו, הרבה יותר מהיסודות שהיו בו לפני שהגענו.

“הגיע אלינו ילד בן 5 שחשבנו שאיבד את אחותו ואת הוריו. בטיפול נמרץ הצילו את חייו, ואחרי יומיים גילינו שאמא שלו מאושפזת בחדר אחר, וסידרנו ביניהם שיחת זום, וזה היה מראה מרגש ומצמרר. אביו ואחותו כנראה נהרגו, אבל המפגש זום בין האמא לבן היה מאוד מרגש. מעבר לזה, אנשים פה מגיעים עירומים מההריסות, ואין ציוד כי כל העיר הרוסה.

מישהו מהמחלקה שלנו, שבא עם חולצה ספייר מהארץ, הביא אותה למישהו שהגיע עירום. אתמול הגיע אלינו ילד ואמר שהוא רוצה עוף, אבל הטורקים אמרו לו שאין אוכל, אז הלכנו וארגנו לו צלחת עם פסטה ועוף. איפה שאנחנו יכולים לעזור חוץ מהרפואה – בחיבוק, באוכל, בביגוד, במשחקים שיש לנו, אנחנו מנסים לתת מענה כולל, להעניק חיבוק שהם זקוקים לו פה”. ד

מרבית הציוד הרפואי שבו נלקח לבתי חולים אחרים וזה היה בית חולים ‘עירום’ מציוד רפואי. היו בבית החולים הזה מעט תרופות. המטרה שלי, כגינקולוגית וכראש תחום נשים בצה”ל, הייתה לתת מענה גם לנשים וגם ללידות, ובית החולים הזה לא היה מוכן לקבלת לידות. נשים שצריכות ללדת, במצב נורמלי, לרוב מגיעות לבית חולים ייעודי שנמצא 10־30 דקות נסיעה מכאן, אבל היה ברור לי ולצוות שלי שאנחנו שני רופאים גינקולוגים ושתי מיילדות, וברגע שנהיה כאן נצטרך לתת את המענה כי בכל רגע יכולה להיכנס אישה יולדת.

הקמנו, מאפס, בחדר פרטי, מרפאת נשים כולל מיטה גינקולוגית שהבאנו, אולטרסאונד ומוניטור עוברי, ובכל הציוד הזה השתמשנו כשבדקנו נשים שהגיעו למיון. הרבה מהנשים שבאו אלינו אמרו שהן הגיעו אלינו כי שמעו שבית החולים שהקמנו שם הוא בית חולים טוב והומלץ להן להגיע אלינו.

“מבחינה רפואית לא פגשתי מקרים שהם בהכרח מורכבים, אבל המענה שאנשים קיבלו נתן להם תחושה שמסתכלים עליהם, מבינים אותם, מקשיבים להם. הם מקבלים מענה שלם ויעיל ובאדיבות. אישה אחת הגיעה בהריון עם דימום, וברגע שהיא ראתה באולטרסאונד את העובר שלה קופץ בבטן, היא שמחה שהיא לא הפילה. אישה אחרת גרה ברחוב עם הבן הקטן שלה ומלכתחילה היה לה סיפור חיים קשה, והיא הגיעה לפה בגלל סיבות רפואיות שקשורות לרפואת נשים והייתה מרוצה מהיחס ומהמענה המלא שהיא קיבלה. אנחנו נמצאים פה כדי לתת מענה בדיוק לדברים הללו”.

"זו המשלחת השישית שלי וזו זכות להצטרף למשימות מדהימות וחשובות כאלה. זה מרגש בכל פעם מחדש להיות במקום הנכון ולתרום מה שאנחנו יכולים. לקח לא מעט זמן עד שהצלחנו להתארגן ולהגיע, היו לנו קשיים לוגיסטיים בהתחלה. נחתנו כאן מאוחר בלילה ולקחנו כל כלי תחבורה שיכול היה לקחת אותנו למחנה כדי להתחיל לבנות את בית החולים, מאוטובוסים עירוניים ועד מוניות.

אני והצוות שלי נכנסנו למיניבוס קטן, התיישבתי ליד הנהג הטורקי, שאומנם לא דיבר עברית, אך הביע את ההתרגשות שלו מכך שהגענו, הוא סיפר קצת על המשפחה שלו ואמר שכולם בסדר אבל שאין להם איפה לגור בגלל שהבית נהרס. תוך כדי הנסיעה הוא קיבל טלפון מאשתו שסיפרה לו על קרוב משפחה או חבר קרוב שנהרג, ושניהם התחילו לבכות בטלפון.

“כשהגענו לבית החולים הוא היה ריק והתחלנו לתכנן, לפרוק את הציוד ולהכין את המחלקה. התחלנו לתת טיפול ראשוני, ובהתחלה היו לנו קשיי תקשורת עם המטופלים כי הם לא דיברו עברית ואנגלית, אבל לאט־לאט חזרו הרופאים הטורקים והם סייעו לנו ביצירת הקשר. יצרתי קשר עם המקביל המקומי שלי פה והתחלנו לנסות לעבוד ביחד.

הצלחנו ליצור שפה משותפת ונוהלי עבודה מוגדרים בשביל שיתוף פעולה, והוא למעשה אמר לי: ‘אתה חייב להבין. מבחינתנו, הרופאים, מאז רעידת האדמה אף אחד מאיתנו לא העז לחזור לבית החולים, אבל ברגע שראינו שהישראלים בנו את בית החולים, אמרנו לעצמנו שאם הישראלים יכולים להיות פה, אז גם אנחנו’. זה היה מרגש.

“אתמול בערב נכנסנו אני והמקביל שלי לחדר ניתוח וטיפלנו בבחור צעיר, ותוך כדי שאנחנו עובדים, במצב כירורגי לא פשוט של המטופל, פרצה רעידת אדמה של 8 שניות. כל האחיות שהיו בחדר ניתוח ברחו, ונשארנו לבד רק אני והמקביל שלי, תוך כדי שאנחנו עוצרים את הדימום ועושים את הניתוח לבד. הניתוח עבר בהצלחה”.