הערב (שני), כמדי ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מתקיימת "משואה - המכון הבינלאומי ללימודי השואה" בתל יצחק, עצרת זיכרון שהשנה תעמוד בסימן "מוכרחים לספר" על חשיבות העברת זיכרון השואה לדורות הבאים ממקור ראשון.
"אנחנו חיים ברגע היסטורי שבו אנחנו נפרדים מאחרוני ניצולי השואה", אומרת איה בן נפתלי, מנכ"לית "משואה", שמוסיפה: "זו משימה היסטורית וזו אחריות דור המעבר, הדור שלנו, שאחז בידיהם של הניצולים והבטיח להמשיך לספר".
"אנחנו במכון משואה מספרים את סיפור החורבן ולצדו ההתגייסות להקמת עולם חדש יש מאין, הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית, ולומדים מהשורדים על כוחה של סולידריות בימי מבחן ועל תעצומות הנפש שאפשרו להם לצאת מהשבר הנורא ולבנות חיים מלאי משמעות", ציינה.
בנושא זה תיפתח במכון משואה הערב תערוכה חדשה בשם "שנת האפס", על ההתארגנות העצמית של הניצולים למחרת השחרור. התערוכה מתבוננת בשנה הראשונה שאחרי שחרור מחנות ההשמדה מראשית 1944, ועד שלהי 1946. היא מתמקדת בכוחות הנפש וביוזמות שאפשרו לניצולים להתחיל את חייהם מחדש.
"תופעה השייכת לפלנטה אחרת, לעולם לא עוד"
"גם בחלוף שמונה עשורים, שואת העם היהודי נותרה אירוע בלתי-נתפס, אירוע שלא היה כמותו בתולדות העמים, 'תופעה השייכת לפלנטה אחרת', כפי שהיטיב להגדירה ק. צטניק. שואת העם היהודי הייתה התגלמות מזוקקת של רוע ושינאת חינם, והביאה ל'תעשיית מוות' כמוה לא חוותה האנושות מימיה", המשיך.
"ששת המיליונים מבני עמנו, תינוקות, ילדים, בני נוער, גברים ונשים, קשישים וקשישות, שנרצחו רק על שום היותם יהודים, שעונו באכזריות, שהושפלו, שדוכאו עד עפר, הם נושאי הסמל והציווי – 'לעולם לא עוד'. אך היום, יש לכל יהודי באשר הוא תשובה ניצחת: מדינת ישראל וכלי המגן המבטיח לה חיים- צבא הגנה לישראל. מדינה עצמאית, חזקה, בוטחת ביכולותיה, וסומכת – בראש ובראשונה – על עצמה".
"מדינה שהצליחה לקום מאפרה של השואה האיומה, אזרה את מיטב כוחותיה ומוחותיה, וביססה כוח מגן עצמאי ומרתיע – צבא ההגנה לישראל. מכובדיי, כבר שנים רבות שבהן המילים שואה ו-גבורה כרוכות זו בזו. אות לעוז רוחם של אותם אלפים אשר קמו והתמרדו, אשר נקטו בפעולות התנגדות אמיצות למול מעשי הזוועה, בתנאים בלתי אפשריים".
"מהפרטיזנים האמיצים ביערות אירופה ועד למורדים הלוחמים בגטאות, גבורתם של אחינו ואחיותינו היא מופת של אומץ עילאי, ולפיד המתווה דרך לעתיד הרווי באתגרים לצד תקוות גדולות. רוח הגבורה הזאת נתנה את אותותיה גם במלחמת העצמאות. לא פחות משני שלישים של הלוחמים בקרבות תש"ח הקשים היו עולים חדשים – רבים מהם פליטי השואה".
"אברהם אביאל, ניצול גטו ראדון, ששירת במלחמת העצמאות בגדוד השישי של הפלמ"ח, כתב על חבריו, השורדים הלוחמים, את השורות הבאות: 'בימים ההם עזב את ביתו שעלה בלהבות לבלי שוב, כדי להציל את חייו - כדי להישרד. עתה יוצא הוא כדי להרחיק את האש מביתו, כדי להגן על בית חלומותיו, למען יהיה לו לאן לחזור'."
"אך למרבה הצער, רבים מהם לא זכו לחזור מהמערכה הקשה. למעלה מ-1400 מנופלי קרבות העצמאות היו לוחמים שעלו ארצה בשנים שקדמו למלחמה. רבים מן הקברים של שורדי השואה שנפלו במערכה נותרו מיותמים. לא היה מי שיאמר אחריהם קדיש, או מי שיישב עליהם שבעה".
"הם, שהיו נצר אחרון למשפחותיהם שנספו בשואה, הם אשר לחמו למען חזון המדינה היהודית, מבלי לדעת את השפה העברית. ביום הזה נזכור גם את גבורתם האילמת. יקירינו – שורדות ושורדי השואה, כמו רבים מבני דורי, גם אני גדלתי על הסיפורים והזיכרונות משנותיה של מלחמת העולם. אימי, פרומה גלנט לבית סגל, הייתה ילדה בת חמש כאשר תקפו הנאצים את פולין ושרפו גם את עיר מגוריה, מזריטש. היא נמלטה יחד עם הוריה ואחותה ויצאה למסע מפרך רצוף סבל, רעב וקור. בסיום המלחמה, היא העפילה עם משפחתה לארץ ישראל, על סיפונה של האניה אקסודוס, גורשה על-ידי הבריטים, אל מולדת הרשע- גרמניה וחזרה ארצה מיד עם הקמת המדינה, בעליה הלגאלית הראשונה".
"מאבי מיכאל ז"ל ומאימי פרומה שתבדל לחיים ארוכים, שמעתי לראשונה את אותן שלוש מילים, מילים שהפכו זה מכבר לסמל ולציווי: לעולם לא עוד. זהו הציווי המלווה אותי לכל אורך שנותיי הבוגרות, כלוחם, כמפקד וכאדם. לכך הקדשתי את חיי - להבטיח ביטחון למדינת ישראל, לעם היושב בציון, ולכל יהודי באשר הוא".
"נזכור את ששת המיליונים, אחינו ואחיותינו היקרים והקדושים, אשר ניספו בידי הנאצים ועוזריהם, נמשיך ונבצר את כוחנו ואת עצמאותנו, נבטיח את שיגשוגינו כמדינת הלאום של העם היהודי ונזכור את ציווי הנספים - לעולם לא עוד. יהי זכר ששת המיליונים, קורבנות השואה, נצור בליבנו לעד".
"המדינה לא ניתנה לנו על מגש הכסף"
"נמשיך להנציח את סיפורי הערבוּת היהודית ואצילוּת הנפש. את כל אלה נעביר כלשונם לדורות הבאים", הוסיף, "אנחנו מתחייבים להמשיך ולהעלות מכל סיפור תווי פנים ושמות, לא לשכוח כי מאחורי כל שם היה עולם ומלואו, שנגדע בטרם עת ונקטע בשל שנאה, אכזריות ורוע בלתי נתפסים. נישא את לפיד הזיכרון מדור אלי דור במחויבות וביראת קודש כלפיכם, ניצולי השואה וכלפי אלו שנרצחו והושמדו רק בשל היותם יהודים".
"כדי לשמור על המפעל הציוני אנו שוקדים על המשמר בכל חזית ומכל מקום. נמשיך להיות כוח מגן לעם היהודי ולהבטיח את חירותו בארצנו באמצעות יכולות חדשניות המגולמות במשרתי צה"ל בסדיר ובמילואים, שניצבים כעמוד האש בפני המחנה, במחויבות ובמסירות אין קץ. מחובתנו לשמור על חוסנה הביטחוני של המדינה ולא פחות מכך, על חוסנה החברתי; על צבא חזק, מודרני ומתקדם אבל גם על אחדות ולכידות חברתית", ציין.
לסיום, אמר מפקד חיל האוויר כי "למרות השוני שמתקיים בתרבות, בתפיסות, בעמדות ובאורחות חיינו, נמצא את המכנה המשותף ונבחר בו על פני זה המפלג והמפריד. נשנן לעצמנו כי המדינה לא ניתנה לנו על מגש הכסף ומחובתנו לדאוג לכך שיום הזיכרון לשואה ולגבורה לא יסתכם במבט אל העבר אלא יהיה עבורנו מקור של השראה לבניינה של קומה נוספת בביטחונה של מדינת ישראל".
שש משואות זיכרון הודלקו לזכר ששת מיליוני נספי השואה. מי שנבחרו להדליקן הם: דוד סיבור, שמצא מסתור בזמן המלחמה אצל שלוש משפחות נוצריות ולימים היה מאמן נבחרת ישראל בשחייה באליפות עולם שנערכה בגרמניה, יואל פישר, שהסתתר כילד בזהות בדויה ולאחר עלייתו לארץ היה מראשוני הטייסים בחייל האויר.
בנוסף הדליקו משואה רחל חנן שנשלחה עם כל משפחתה לאושוויץ, שרדה צעדת מוות לאחר המלחמה, עלתה ארצה בעלייה בלתי לגאלית ושירתה בפלמ”ח בקרבות הנגב כחובשת, מרטה גורן, שניצלה בזכות זוג פולנים חסידי אומות עולם ובארץ הייתה אחות ראשית ומורה בבי"ס לסיעוד.
יהודית שוש, ששרדה עבודות פרך ורעב במחנה עבודה וטיפלה בישראל בילדים כגננת ודב לנדאו, ניצול אושוויץ שלחם בגוש עציון ובאזור ירושלים במסגרת ההגנה וישב קרוב לשנה בשבי הירדני, גם הם זכו להדליק את המשואה.
התרעות פיקוד העורף