בתחילת האינתיפאדה השנייה פתחה עורכת הדין הצעירה ניצנה דרשן־לייטנר משרד משלה, וביחד עם קבוצת חברים מהלימודים בבר־אילן, שהתעניינו בזכויות אדם, התחילה לעסוק בתביעות של קורבנות טרור נגד הרשות הפלסטינית. הם נחשבו לחבורת תימהונים ימנית, שמחפשת נקמה במקום האחרון שייתן להם אותה - בית המשפט.
היחידה שקיבלה את האחריות לחקירת כל הפשעים בעוטף ב-7 באוקטובר
התחזו למשפחות החטופים - וקיבלו מאות אלפי שקלים: שלושה חשודים נעצרו
כבר אז, כשהתחום היה בחיתוליו ואף אחד לא הבין מה היא רוצה, נחשפה דרשן־לייטנר למלחמה הכלכלית בטרור. "הבנתי די מוקדם שהכסף הוא החמצן לטרור", היא אומרת, "ואם נצליח להשתלט עליו, גם נפגע בעוצמת הטרור וגם נמנע אותו, כי כדי להוציא פעילות טרור אל הפועל צריך כסף, אבל לא ידעתי כמה זה קריטי".
ואז הגיע הלינץ' ברמאללה. זה היה ב־12 באוקטובר 2000. ואדים נורז'יץ ויוסי אברהמי גויסו למילואים, נסעו לבסיס וטעו בדרך. במקום לעקוף את רמאללה, הם נכנסו לעיר והותקפו בידי המון פלסטיני שרצח אותם והשחית את גופותיהם. האירוע צולם ושודר על ידי הטלוויזיה האיטלקית, למרות מאמצי הרשות הפלסטינית להעלים אותו. תמונת הפלסטיני שהציג את ידיו מגואלות בדם דרך החלון נהפכה לסמל. אף אחד לא תיאר לעצמו אז שאכזריות כזו אפשרית ובטח שלא טבח המוני, הוצאות להורג, אונס, התעללות ושריפת אנשים חיים, כמו שהיינו עדים להם לפני שלושה חודשים.
"חיכינו למקרה שבו נוכל לנצח בטוח, ופה היה מדובר בתיק חד־משמעי שהתבצע בשטחי הרשות, על ידי שוטרים פלסטינים, ולא היה לנו ספק שהיא תשלם למשפחות הקורבנות הרבה מאוד כסף. הגשנו את התביעה בבית המשפט המחוזי בירושלים, היא התקבלה והרשות התגוננה. בהמשך הגשנו תביעות גם נגד חמאס".
חמאס לא היה אז גוף רשמי כמו הרשות הפלסטינית.
"העלינו טענה שחמאס הוא בעצם שותפות, קובץ של אנשים שהתאגד כדי לבצע פעולות. בית המשפט קיבל אותה. היה את העניין למי למסור את התביעה. בהתחלה מסרנו לאחמד יאסין בעזה, באמצעות שליח של DHL, שהיה היחיד שעשה שם שליחויות. כשאחת המסירות שלו לא בוצעה במשך הרבה זמן, חששנו שאולי רצחו אותו, אבל בסופו של דבר הוא החתים אותו. זה היה בבוקר לפני שחוסל על ידי ישראל. אחרי החיסול, מסרנו את התביעות למי שהיה ראש האסירים בכלא. יכול להיות שבתקופה מסוימת זה היה יחיא סנוואר".
המעגל נסגר אחרי שני עשורים. בשנת 2022 חויבה הרשות הפלסטינית לשלם 34 מיליון דולר למשפחות קורבנות הטרור בלינץ' ברמאללה ובפיגוע במדרחוב בירושלים ב־2001. זאת בהמשך לפסק דין קודם שקבע שהרשות אחראית לפיגועים, כי אנשיה ביצעו אותם באמצעות סיוע כספי ואספקת אמצעי לחימה וכן בתמיכה אידיאולוגית וכספית במשפחות מחבלים. חלק מהפיצוי הושת ישירות על מרואן ברגותי.
בנק מטרות
היא בת 48, ממשפחה דתל"שית של עולים מאיראן, נשואה פלוס שישה, בהם שלישייה, גרה ביישוב חשמונאים. בשנת 2002 הקימה את ארגון שורת הדין ומאז היא פועלת בעיקר במסגרתו והפכה כתובת לקורבנות טרור בארץ ובעולם. בבחירות לכנסת ה־21 היא הייתה מועמדת לתפקיד יו"ר הבית היהודי, אבל הפסידה בהתמודדות מול הרב רפי פרץ ובבחירות לכנסת ה־25 נבחרה במקום הרביעי ברשימה של איילת שקד. לפני שלוש שנים יצא לאור בעברית ספרה "הרפון", שעסק ביחידת "צלצל" של המוסד, שתפקידה היה לעצור העברות כספים של ארגוני טרור ולהילחם בהם כלכלית.
נחזור ל־2002. "מאחר שיש בינינו אזרחים אמריקאים, הגשנו גם תביעות בארה"ב נגד הרשות הפלסטינית והצלחנו לקבל עיקול של 64 מיליון שקלים מכספי המסים שישראל הייתה אמורה להעביר לה. זה עורר את סקרנותו של מאיר דגן, שניהל את 'צלצל'. הוא ביקש מהסוכנים שלו לבדוק את הכלי המשפטי הזה.
"נפגשתי עם כמה סוכנים והוא עבר והציג את עצמו לרגע. הסברתי להם על הפעילות ומה צריך לעשות. בהתחלה הם הגיבו בחוסר אמון, ושאלו אם אני מורידה את הדירוג של חיזבאללה. בהמשך הבינו שדרך רשימת ההעברות הבנקאיות ומסמכים בנקאיים אחרים שיכולים לקשר את הגופים האלה לטרור, הם יכלו להגביר את הפעילות נגדם ואת הלחץ על הבנקים שעובדים איתם.
"כשהתחלנו לטפל בחיזבאללה, אמרנו שנעשה את המסירה לאסירים בארה"ב, והשופט לא קיבל את זה. הוא גם לא הסכים שנמסור לחברי פרלמנט של החיזבאללה, כי זו מפלגה פוליטית, והם ארגון. מצאנו דרך עוקפת, פרסום בשלושה עיתונים שונים בלבנון, אבל אף אחד מהם לא הסכים לפרסם את התביעה. בסופו של דבר המסירה הייתה לאל מנאר, תחנת הטלוויזיה שלהם".
לתבוע בנקים שמשתפים פעולה עם ארגוני טרור, זה משחק במגרש אחר לגמרי, מול סוללות של עורכי דין מהשורה הראשונה והרבה כסף.
"לא יכולנו לעשות את זה כעורכי דין פרטיים כי ההוצאות אדירות, לכן היינו צריכים להקים ארגון שיוכל לגייס כסף, והקמנו את שורת הדין. התחלנו לתבוע בנקים, ביניהם את הלבנוני והערבי והם הפסיקו לעבוד עם חמאס וחיזבאללה, ועברו לסין.
"בעקבות פעילות של 'צלצל' שם התגלה פעיל חמאס שקיבל מיליוני דולרים ממפקדות בלבנון ובסוריה בשנים 2004־2006, היה קונה שם סחורות בסיסיות, ילקוטים לבית ספר, בגדים, מוכר אותם לאוכלוסייה ומעביר את הכסף לחמאס, שיטה ידועה להלבנת הון. יצאו הרבה מכולות מסין לעזה דרך נמל אשדוד".
ישראל סייעה לחמאס להלבין כספים.
"זה היה עוד הרבה לפני מזוודות הכסף וכשהן התחילו להגיע, הגשתי נגדן בג"ץ ב־2018, והפסדנו, בנימוק שהעברת המזוודות היא החלטת ממשלה ולא מימון טרור. שלחתי מכתבים לראש הממשלה, ניסיתי להסביר ונאמר לי שאלה כספים שמיועדים לאוכלוסייה".
את הבנת ב־2002 מה שמדינת ישראל לא הבינה לפני 7 באוקטובר?
"'צלצל' פעלו. אבל זאת הייתה היחידה של מאיר דגן וכשהוא שלט בכיפה, הוא עשה מבצעים. זה בא רק ממנו. הוא שכנע שצריך לפוצץ בנקים של החיזבאללה במלחמת לבנון השנייה. ביום השני של המלחמה בעזה, צה"ל פוצץ את הבנקים האסלאמיים של חמאס. מאיר דגן הבין שצריך לחסל את אנשי הכספים של חמאס, לכן מבחוח היה על הכוונת, כמובן לפי מקורות זרים".
"זה קרה, כי נתנו למלחמה הכלכלית בטרור את החשיבות הראויה. הוא לקח את זה לרמה של המוסד, ויזם בזמנו תרגילי הונאה נגד ערפאת באמצעות חברות פיקטיביות בדרום אמריקה, שכנעו אותם להשקיע בהן כסף וגנבו אותו. הם שכנעו את האמריקאים להפעיל סנקציות נגד בנות הברית של חיזבאללה והשתמשו בארגונים פרטיים כדי ללחוץ על הבנקים לסגור חשבונות מקושרים לארגוני טרור".
"מאיר דגן היה היועץ לענייני ערבים של בנימין נתניהו. הוא ראה את מזוודות הכסף, הבין שהן נותנות לחמאס חמצן לפעילות שלו והתנגד להן נחרצות. אחרי שפרש, הממשלות רצו לשמר את חמאס והרשות הפלסטינית, מתוך חשש שמי שיבוא אחריהם יהיה גרוע יותר, לצד הנחה שהרשות הפלסטינית הכרחית כדי לנהל את החיים האזרחיים ולהילחם בטרור".
אובמה ריחם
אחת התביעות המשמעותיות שלה נגד אש"ף והרשות הפלסטינית הייתה בארה"ב, בשם עשר משפחות של קורבנות פיגועים מהאינתיפאדה השנייה. "אחרי 11 שנים של משפט, בשנת 2015, פסק חבר מושבעים 655 מיליון דולר לקורבנות. הם אמרו שאין להם כסף לשלם והגישו ערעור. כדי להגיש ערעור צריך להפקיד את סכום הכסף שעליו מערערים, מה שהיה שליש מהתקציב השנתי של הרשות. מחלקת המדינה, תחת אובמה, ביקשו להתחשב בה בגלל שהיא 'נכס אסטרטגי' ולהתמוטטות כלכלית שלה תהיה השלכה רחבה על המזה"ת והם הפקידו רק עשר מיליון". שנה אחר כך הערעור התקבל ופסק הדין נמחק.
ב־7 באוקטובר היא הייתה בבית, עמוק בתוך השבת, מנותקת ממכשירים אלקטרוניים. הבן אירח 20 חברים מהיחידה במודיעין לחג. בשש וחצי בבוקר כולם היו מחוברים לטלפונים באווירת מלחמה. רק במוצ"ש הבינה את גודל האסון. "אני ידעתי והתרעתי בשער, פרסמתי מאמרי דעה, התבטאתי בעניין. ביד אחת נתנו להם כסף ובשנייה נלחמנו בהם.
"לאחרונה היו לי פסקי דין של מאות מיליונים נגד חמאס, והם לא התגוננו. חיפשתי דרכים לממש אותם. ישראל מעבירה לרשות בין חצי מיליארד למיליארד דולר בשנה לחשמל, דלק, למערכת החינוך, הבריאות, משכורות ופרויקטים. חמאס גובה מסים מהתושבים ובאמצעותם אמור לשלם את זה, אבל הם משתמשים בו לטרור ונסמכים על התשלומים מהרשות. שמתי את היד על הכספים שהרשות אמורה להעביר לחמאס, ומי התנגדה? מדינת ישראל. ואת לא יודעת למי לזעוק.
"הבאתי חוות דעת שכללה תלונות של חמאס לרשות, למה עבר רק מחצית מהסכום - והמדינה מגינה עליו, הכל כדי שלא יתמוטט כלכלית. היה גם שיקול אחר, לא היכנס לעזה כדי לא לסכן חיילים ולא לשלם בדם. גם אני נרתעתי מזה, אבל לפחות תנו את הכסף הזה לאוכלוסייה ולא להנהגה שמפנה אותו לטרור".
גם הסיוע ההומניטרי מגיע עכשיו להנהגה ולא לאזרחים.
"תמיד אמרתי שאי אפשר להכניס לעזה שום דבר שלא יעבור דרך חמאס. אי אפשר להכניס גרגיר אורז בלי שחמאס ישתלט עליו. כשהיו מכניסים לעזה מכוניות, שילמו מס של 25% לחמאס. על כל דבר לקחו חלק".
מה צריך לעשות עכשיו?
"להחליט שממוטטים את חמאס, ולא להסתפק בהריגת מחבלי הנוח'בה, בכירים כסנוואר ודף והשמדת המנהרות. חייבים למוטט את חמאס כלכלית. המלחמה הזאת צריכה להיות גלובלית ולהגיע גם לאיו"ש".