שנתיים וחצי אחרי שבנה נפתלי פרנקל נחטף ונרצח בידי מחבלי חמאס, עם הנערים גיל-עד שער ואייל יפרח, העידה רחלי פרנקל בשבוע שעבר בבית משפט בוושינגטון שבארצות הברית במסגרת תביעה שהגישה נגד סוריה ואיראן, ובה נטען כי המדינות האלה למעשה מימנו את פעולת הטרור של המחבלים. “מאחר שנפתלי הוא אזרח אמריקאי, בעצם נפתחה לנו הדרך לתבוע ולגבות מחיר כבד מסוריה ומאיראן, המדינות שהעבירו כספים לחמאס”, מספרת כעת עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר, שעומדת בראש ארגון "שורת הדין" שהגיש את התביעה. “בלי המימון שלהן, היה הרבה יותר קשה לבצע את הפיגוע”.

במסגרת עדותה פרנקל גוללה בפני השופט האמריקאי את השתלשלות האירועים שהובילה לחטיפה ולרצח של בנה וחבריו. התובעים מבקשים מבית המשפט שיטיל על איראן וסוריה תשלום פיצויים של מאות מיליוני דולרים.

התביעה הזו, ורבות שהוגשו כמוה בשנים האחרונות, הן פועל יוצא של השינוי שחל בעשורים האחרונים באופיו של הסכסוך היהודי-ערבי: לא עוד קרבות או מלחמות כוללות בין צבאות גדולים בשטחים פתוחים ובנויים, אלא מאבק מול ארגוני טרור שמבצעים פיגועים נקודתיים, מובילים אינתיפאדות או מעסיקים את צה"ל במבצעים צבאיים ארוכים ורבי נפגעים. השימוש בארגוני הטרור כקבלני המשנה של מדינות האזור משרת את האינטרסים של המדינות ושל הארגונים כאחד: המדינות מלבות את הסכסוך על פי האינטרסים שלהן, ואילו הארגונים מקבלים סיוע בנשק ובכסף. המצב הזה מסב נזק קשה לישראל. מולו עומדת עו"ד דרשן-לייטנר (43) מהיישוב חשמונאים בדרום השומרון, שבשנים האחרונות ייצגה באמצעות הארגון “שורת הדין” מאות נפגעי טרור בישראל ובעולם בתביעותיהם נגד מדינות שתומכות בטרור.

“לפני 20 שנה תיקנו בארצות הברית את החוק, כך שאזרח אמריקאי יוכל לתבוע מדינה ריבונית על נזק שנגרם לו ולדרוש פיצוי”, מסבירה דרשן-לייטנר כעת. “זה היה שינוי גדול, כי המשפט הבינלאומי לא עובד ככה: למדינה יש יכולת לפגוע באזרחים בלי לשלם על כך מחיר כספי ובלי לפצות קורבנות. אפשר, כמובן, ללכת לבית הדין הבינלאומי בהאג, אבל אי אפשר לתבוע נזק מהמדינה. אם המדינה תומכת כספית בארגון שביצע את הפגיעה, יש לה אחריות לנזק והיא צריכה לשלם”.

רחלי פרנקל. צילום: אריאל בשוררחלי פרנקל. צילום: אריאל בשור

צעקות בבית המשפט

הנערים נפתלי פרנקל, בן 16 מנוף איילון, גיל־עד שער, בן 16 מטלמון, ואייל יפרח, בן 19 מאלעד, נחטפו ב־12 ביוני 2014 בצומת אלון שבות שבגוש עציון בעת שהמתינו בערב לטרמפ, בדרכם לבתיהם. הם עלו על מכוניתם של מחבלי חמאס עאמר אבו עיישה ומרואן קוואסמה ונורו למוות בידיהם. לאחר מכן החביאו המחבלים את גופותיהם בשדה סמוך לעיירה הפלסטינית חלחול. רק לאחר 18 יום, שבהם כוחות צה”ל ניסו לאתרם במסגרת מבצע “שובו אחים”, גופותיהם של שלושת הנערים אותרו.

“מעבר לזה שזה מקרה שזעזע מדינה שלמה, שבעצם חיפשה את הנערים כמעט שלושה שבועות, יש קשר ישיר בין המדינות לבין הפעולה של החטיפה והרצח, וזו הייתה פעולה יקרה ומורכבת”, מסבירה דרשן־לייטנר את הייחודיות של התביעה הנוכחית לעומת תביעות עבר. “בדרך כלל מעורב בסיפור מחבל עם חגורת נפץ, ופה היה רכב, והייתה מסביב אופרציה שהצריכה כסף, ולכן, הפעם נראה שהחלק של המדינות הנתבעות גדול יותר”.

איך עובדת העברת הכספים מהמדינות לארגון הטרור?

“הפיגוע הזה עלה 220 אלף שקלים, שהועברו למחבלים מעמותת ‘צדקה’ עזתית בשם א־נור. הכסף של איראן וסוריה הגיע באמצעות העמותה. אפשר שללא הסיוע הכספי שלהן, התוכנית לחטוף את הנערים לא הייתה יוצאת כלל אל הפועל”.

איך את מוכיחה את הקשר בין מבצעי הפיגועים לבין המדינות?

“זה חלק מאוד קשה. צריך לעבור על החומרים שיש לנו ולראות, למשל במקרה הזה, מי המבצעים, מה הקשר של המשפחה שלהם לארגון חמאס ומה הקשר בין חמאס לבין המדינות. מביאים מומחים של מודיעין ישראלי שמעידים במשפט ומראים את הקשר”.

אי אפשר להפריז בחשיבותו הלאומית של המאבק המשפטי־כספי בטרור: הוא מייצר הד ציבורי חשוב שקושר מדינות עוינות לפעילות טרור מבחינה משפטית, ומעל לכל הוא גובה מהן מחיר אמיתי במקום כואב מאוד, הכיס. התקווה שעומדת מאחורי תביעות מסוג זה היא להקטין את המעורבות של מדינות האזור בפעילות הטרור נגד מדינת ישראל. עם זאת, דרשן־לייטנר לא מייצגת את המדינה, אלא את קורבנות הטרור ובני משפחותיהם.

איך המדינות מתגוננות בבית המשפט? מה הקו שלהן בדרך כלל?

“זהו, שאין להן. זהו הליך משפטי במעמד צד אחד. המדינות הללו לא מכירות בסמכות של בית משפט אמריקאי, ואין להן שום רצון להופיע בו. כאילו פסק הדין לא מדבר אליהן. הן מתעלמות ולא משלמות, וזה ממש לא פשוט לממש פסקי דין כאלה ודורש מאבק ממושך וארוך”.

המדיניות של סוריה ואיראן – שלא להופיע בפני בית המשפט ולא להתגונן משפטית – גורמת לקרב להימשך גם הרבה אחרי שפסק הדין ניתן, בניסיון לגרום לנתבעות לשלם. “בשלב הזה אתה רואה כמה העניין חשוב להן”, מסבירה דרשן־לייטנר. “פתאום אני מוצאת את עצמי ואת יתר עורכי הדין של הארגון מול סוללה של עורכי דין. את הכסף מוציאים מהמדינות באמצעות עיקול של נכסים או של חשבונות בנק, והעברת הכסף לבעלי החוב – כלומר המשפחות שתבעו. זה שלב שבו אני ממש נתקלת בעורכי הדין שלהן פנים מול פנים, ושם מתנהל דיון ישיר. אז אתה רואה שהפגיעה בכיס כן מטרידה את המדינות וגורמת לנזק, ולכן הן ממש נלחמות על זה. מפעילות קשרים במשרד החוץ, עושות כל מה שאפשר כדי לא לשלם”.

שלושת הנערים החטופים. צילום: רפרודוקציהשלושת הנערים החטופים. צילום: רפרודוקציה

עד כה, באמצעות תביעות הנזיקין שהגישה, הצליחה לייטנר להוציא מאות מיליוני דולרים ממדינות שעוינות את ישראל. “אתה רואה שזה כואב להן, הן רואות בזה כישלון והפסד. גם כסף וגם יוקרה”, היא אומרת.

תתארי לי מקרה של עימות חזיתי מול מדינה שמסרבת לשלם.

“פעם רצינו לעקל חשבון בנק של איראן באיטליה. זה הגיע עד למצב של צעקות של ממש באולם בית המשפט. הייתה שם סוללה של עורכי דין מאיראן, שטענו שהחשבון שייך לחברת הנפט האיראנית ולא לאיראן, והם גם טענו שכתב התביעה לא נמסר להם, ולכן צריכים לדחות את הבקשה. כזו סוללה של עורכי דין כדי להגיד שהתביעה לא נמסרה להם - וברור שמאחר שאני מישראל, אני לא יכולה למסור את כתב התביעה ישירות. בסוף לא הקפיאו להם את החשבון, והם הוציאו משם מהר-מהר את הכסף, אבל מאז למשך תקופה הם נמנעו מלהשתמש בבנקים באיטליה”.

“לא מועמדת לחיסול”

דרשן-לייטנר נולדה בפתח תקווה להורים שברחו מאיראן בשנות ה-50. היא החלה לפעול בשדה המשפטי נגד ארגוני הטרור ונגד גופים ומדינות שמממנים טרור ב-1997, בהיותה סטודנטית למשפטים. ב-2002 ייסדה את ארגון "שורת הדין", שכאמור מייצג נפגעי טרור בבתי המשפט בארצות הברית כדי לתבוע את הנזק מהמדינות שמממנות את הטרור.

מאז הקמת הארגון רשמה דרשן-לייטנר לא מעט הצלחות: כך, למשל, ב-2012 קיבל בית המשפט בארצות הברית את תביעת "שורת הדין" וחייב את סוריה לשלם 323 מיליון דולר למשפחת וולץ הישראלית-אמריקאית, שבנה דניאל נרצח ב-2006 בתל אביב בפיגוע שביצע הג'יהאד האסלאמי בתמיכת סוריה; היא הצליחה למנוע ממשטים נוספים להגיע לישראל; היא גרמה לחברת הביטוח לוידס שלא לבטח ספינות שיוצאות למשטים והיא אף מסייעת למאבק נגד תנועת החרם על ישראל.

ב-2012 זכתה דרשן-לייטנר בפרס מוסקוביץ' לציונות ונבחרה לרשימת 50 הנשים המשפיעות בישראל של העיתון "גלובס". ב-2014 דורגה ברשימת 50 היהודים המשפיעים ביותר של "ג'רוזלם פוסט".

“בעין שלי הכסף הוא החמצן שיש לטרור במאבק מול ישראל, הכסף הוא זה שמניע את הפעולה ואת הטרור, ובלעדיו אי אפשר להוציא לפועל פיגועים”, טוענת דרשן-לייטנר.

את לא חוששת שיפגעו בך, שתהפכי למטרה עבור ארגוני טרור?

“לא. נראה לי שיש להם כמה יעדים יותר מעניינים ממני בעניין הזה. אני לא מרגישה שאני מועמדת לחיסול. יש לאיראן ולסוריה עוד כמה דברים לעסוק בהם לפני”.

כאמור, בתביעות הללו התובעים הם נפגעי הטרור, והסיוע המשפטי נועד בראש ובראשונה עבורם. הרווח הלאומי, מבחינת ארגון “שורת הדין”, הוא רק בונוס. “אנחנו עוזרים למשפחות חינם, ורק רוצים שיממנו את ההוצאות”, אומרת דרשן־לייטנר. “אין לנו כוונה להרוויח מזה כסף, כי אנחנו ארגון ללא מטרת רווח. המדינה מתייחסת למאבק הזה, והיא רואה בו זירה נוספת למאבק נגד הטרור”.

וכך, במשפט של משפחת פרנקל נגד סוריה ואיראן, כמו גם במשפטים אחרים, המדינה מעניקה סיוע. “מומחים מטעמה וגורמי ביטחון מגיעים להעיד ומראים לנו חומרי חקירה רלוונטיים, והתחושה היא שהמדינה תומכת במאבק שלנו באופן מלא ומסייעת לו”, אומרת דרשן־לייטנר.

מדובר בסכומים מאוד גבוהים שפתאום נוחתים על משפחות רגילות לגמרי.

“זה אכן פיצוי בסכום גבוה מאוד, אבל מבחינתי הוא גם הגיוני. הרי אם ניקח מהמדינות האלה 200 אלף שקל, לא נצליח לייצר הרתעה שכל כך חשובה לנו, וכך למעשה לא השגנו את המטרה. חשוב שידעו ש’שורת הדין’ הוא לא ארגון רווחה או ארגון צדקה, אלא ארגון שבסופו של יום המטרה שלו היא למנוע טרור ולהילחם בו, ורק אם נגבה מחיר מספיק גבוה, זה יוכל לעבוד. כמובן, ישנה המטרה לעשות צדק עם המשפחות”.

את המאבק נגד המדינות תומכות הטרור, שרובו מתבצע בחו”ל ודורש היעדרויות ארוכות, מנסה דרשן־לייטנר, אם לשישה, לשלב עם חיי משפחה. “זה מאוד לא פשוט כי אני אמא מאוד מעורבת, זה לא קל”, היא אומרת. “אני נעזרת במטפלת ואני משתדלת להיות איתם כמה שיותר. מעבר לזה, ברור שזה מצריך הרבה שיתוף פעולה מצד בעלי, שהוא יועץ משפטי בעצמו. אני מקווה שהם מבינים שהעבודה שאמא עושה היא מאוד חשובה”.