ג' בן ה־30 נולד בישראל וגדל בחו”ל. אחרי גירושי הוריו, חזר לישראל ובמשך 15 שנה השתמש בסמים ובאלכוהול. פעמיים נגזר עליו עונש מאסר של שנה בכלא על עבירות אלימות שביצע כשהיה בגילופין. בפעם השלישית חלה תפנית. “שמו אותי במעצר בית, ועורך הדין אמר לי: או קהילה טיפולית שבה כבר הייתי ולא מתאים לי, או מודל של בית משפט קהילתי, ששם יתאימו לי טיפול אישי”, מספר ג’.

“הסכמתי והלכתי לבית המשפט ברמלה. יש שם קצינת מבחן שנוכחת בכל הדיונים, נציגה של התביעה שהרגשתי שגם היא תומכת בי ונתנה לי חיזוקים, רכז של בית המשפט הקהילתי, עובדת סוציאלית של בית המשפט הקהילתי וכמובן שופטת. אמרו לי שם מילים טובות מהתביעה שבבית משפט רגיל דרך כלל לא תשמעי. יש בדיקת שתן קבועה, שיחות פעם בשבוע או שבועיים ודיונים בהתחלה אחת לשבועיים, ואחר כך פעם בחודש. כל הזמן עקבו אחרי לראות שאני בסדר, מגיע לפגישות בזמן, שאני נקי. בסך הכל רוצים לראות יציבות לאורך זמן. ראיתי אנשים אחרים שנפלו ולא סילקו אותם. נתנו להם עוד הזדמנויות. בית משפט קהילתי הוא יותר טוב. כבר שנה וחצי אני מגיע למרכז יום, יש כאלו שמגיעים אפילו לשנתיים, כשפרק הזמן המינימלי הוא שנה ושלושה חודשים. עכשיו אני עם קצינת מבחן למשך עוד שנה. מאוד מרוצים מדרך החיים החדשה שלי. הביאו לי אפילו תיק במתנה ותעודת סיום”.

אתה חושב שתחזור לכלא?
“אני מקווה שלא. סוף־סוף מסתכלים לי בעיניים ואומרים לי שמאמינים בי. יש לי בשביל מי ומה לקום בבוקר”.

תופעה עמוקה יותר

ג’ הוא אחד מבין כמה מאות בודדות של אזרחים שפשעו, וכאשר הוצע להם להישפט במסגרת בית משפט קהילתי, בחרו לעשות כך. עד כה מספר המשתתפים שהחלו בהליך בבית משפט קהילתי עומד על 153 בבאר שבע, 118 ברמלה ו־53 בתל אביב. מספר המשתתפים הפעילים במסלול זה עומד על 84 בבאר שבע, 61 ברמלה ו־51 בתל אביב.

דורנר. הממשלה החליטה לאמץ את המסקנות. צילום: פלאש 90דורנר. הממשלה החליטה לאמץ את המסקנות. צילום: פלאש 90

על פי עמותת ג’וינט אשלים, המפתחת שירותים לטובת אוכלוסיות בסיכון יחד עם הממשלה, שיעור העבריינות החוזרת בישראל עומד על כ־%42. בקרב צעירים עד גיל 18 הוא עומד על כ־73%. הנתונים האלה מצביעים על קושי ממשי בהתמודדות עם תופעות של פשיעה קלה ובינונית, המשפיעה על תחושת הביטחון בקהילה, ומעידים על הקושי הרב של עבריינים לצאת ממעגל הפשיעה ולהשתקם בגלל עוני, הדרה, לקויות לא מטופלות ועוד. לתופעה הזו גם השלכות מערכתיות וכלכליות. נוכח הנתונים האלה החליטה הממשלה לאמץ את המלצות הדוח לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים של הוועדה בראשות השופטת דליה דורנר ולהקים בתי משפט קהילתיים, שנועדו לסייע בצמצום התופעה של עבריינות חוזרת תוך הסתמכות על שירותי רווחה ומענים קהילתיים. מעבר להליך הפלילי השגרתי, בבתי המשפט הללו הנאשמים מקבלים סיוע בתחום התעסוקה, הסדרת חובות, בדיקות שתן והתערבות משפחתית. בכל התיקים שבהם היה רקע של התמכרות או שימוש בסמים, ניתן מענה שיקומי גם לנושא זה באמצעות מגוון הכלים הקיימים בשירות להתמכרויות.

הפיילוט יצא לדרך ב־2014 במתכונת מצומצמת בשני בתי משפט השלום בארץ: ברמלה ובבאר שבע. באוגוסט 2016 החליטה הממשלה על הרחבת הפרויקט, והורתה כי בתוך שנתיים יוקמו ארבעה בתי משפט נוספים, אחד בכל מחוז שיפוט במדינת ישראל. נכון להיום, פועלים בתי משפט קהילתיים ברמלה, בבאר שבע ובתל אביב. בית המשפט לסמים, שפעל בבית משפט השלום בתל אביב, אינו פועל יותר במתכונת עצמאית והוא הוטמע לתוך בית המשפט הקהילתי שנפתח בתל אביב. “לאחרונה הנהלת בתי המשפט והרשות השופטת הנחתה על פתיחת בית משפט נוסף בנצרת ביוני”, אומרת ד”ר דניאלה ביניש, מנהלת תוכניות משפט וקהילה בג’וינט אשלים. “בעתיד ייפתחו גם בתי משפט קהילתיים בירושלים ובחיפה”.

בבסיס המודל הישראלי של בית המשפט הקהילתי, שפותח בג’וינט אשלים עם משרד המשפטים, הנהלת בתי המשפט, משרד הרווחה, משטרת ישראל

והרשויות המקומיות, עומד המודל האמריקאי של בתי משפט לפתרון בעיות. “אנחנו מסתכלים על העבריינות כסימפטום לתופעה חברתית יותר, עמוקה בדרך כלל, ולכן הכליאה היא פתרון מוגבל ביכולתו לתת מענה”, מסבירה ד”ר ביניש. “אם הבעיה היא התמכרות, השאלה אם אדם נכלא או לא - לא נותנת פתרון, כי בעיות השורש החברתיות נותרות בעינן. כלא לא נועד לפתור עוני או התמכרות. ככל שיש שיקום בכלא והוא מצליח, הסיכוי שאדם יחזור לעבריינות הוא קטן יותר, אלא שבמצב של עונשי מאסר קצרים, הוא מראש לא נכנס להליך שיקומי. מי שנושר, לא מצליח או לא רוצה, נותר בהליך הפלילי ונשפט. לצערנו, יש כמובן אנשים שלא מחזיקים מעמד. זו תוכנית מאוד אינטנסיבית ולא פשוטה. יש כאלה שמעדיפים לרצות מאסר קצר, אבל אנחנו רואים גם הרבה הצלחות יפות. עד היום נכנסו לתהליך כ־330 משתתפים.

ביניש. "רואים הרבה הצלחות יפות". צילום פרטיביניש. "רואים הרבה הצלחות יפות". צילום פרטי

כ־60 סיימו בהצלחה, כ־200 עדיין בתהליך וכ־75 נשרו או הוצאו מההליך במהלך הדרך. אלה שסיימו עכשיו – מצבם נהדר. הרעיון הוא להראות שגם בתוך

שנה או שנתיים הם לא חוזרים למערכת. בית המשפט הקהילתי הוא אחד הפתרונות החלופיים לענישה קצרה, ומוסכם על כולם שאם אפשר שיקום בקהילה על פני כליאה – זה עדיף. החדשות הטובות הן העובדה שגם הפרקליטות מאמצת את דוח דורנר למדיניות טיפול בעבריינים ומעדיפה שיקום על כליאה”.

לא מדובר בחלומות באספמיה: מחלקת המחקר של הרשות השופטת אפיינה את נתוני התיקים המוגשים לבתי משפט השלום ברחבי הארץ על בסיס מדגם ארצי שנאסף בשנים 2010־2011, ומהם עלה כי מבחינת סוג העבירה, כ־%75 מהתיקים עשויים להתאים למסלול הקהילתי. עבירות אלה שייכות בעיקר לתחום הרכוש, הסמים, האלימות ופגיעה בסדרי שלטון ומשטר. נתונים אלו הוצגו בדיון שהתקיים השבוע בוועדה למאבק בנגעי הסמים בראשות ח”כ תמר זנדברג (מרצ).

בדיקות ההתאמה למסלול של בית המשפט הקהילתי נערכות בשירות המבחן של משרד הרווחה. אם הוחלט שהתיק מתאים למסלול הקהילתי, השופט מבהיר לנאשם את ייחודיות התהליך ומציג בפניו את צוות בית המשפט ואת שיטת העבודה. אז מופנה הנאשם לקבלת תסקיר מקיף, שיבחן את אפשרות הכניסה להליך קהילתי. הצדדים חייבים לגבש הסדר טיעון שבמסגרתו יובהרו עמדות הצדדים באשר לאפשרויות סיום התהליך, ויוסבר מה יהיו תוצאות הליך שיסתיים בהצלחה, ומה יהיו עמדות הצדדים במקרה של כישלון. בכל בית משפט קהילתי יש רכז מטעם ג’וינט אשלים, שאוסף נתונים שהשותפים בפיילוט הסכימו שייאספו. כיום אין נתונים על מספר האנשים שבחרו שלא להשתתף בהליך הקהילתי.

ח"כ זנדברג. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90ח"כ זנדברג. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

“אני רואה את זה מהזווית של עבירות הסמים”, אומרת ח”כ זנדברג. “הרבה מאוד מהאנשים שמגיעים לסמים - מגיעים לעבריינות מנסיבות חיים קשות. הם צריכים טיפול בהתמכרויות, שיקום, משהו שיעזור להם לחזור למסלול ולחיים. המסלול הזה בבתי המשפט הקהילתיים מאוד מתאים להם, כי הנהלת בתי המשפט תופרת לכל נאשם גם את התיק הטיפולי ובעצם מלווה אותו עם כל מה שצריך. לפעמים זה ללכת למרכז גמילה, לפעמים שיקום תעסוקתי, כדי שלא ייענשו ויחזרו לעבריינות, אלא שיטופלו על פי צורכיהם. אנחנו בוועדה מלווים את התהליך כדי לראות אם אומנם אנשים שסובלים מהתמכרויות ומגיעים להליך בתי משפט קהילתיים אכן מצליחים להשתקם טוב יותר ממי שעוברים את התהליך הפלילי הרגיל”.

כמו פס ייצור

מול סיפורו של ג’, רבים הסיפורים האחרים על מערכת המשפט הישראלית הכורעת תחת הנטל. צור רפאל (29), מנכ”ל עמותת “מכורים לחיים” המסייעת למכורים בשלבי גמילה שונים להשתלב בחזרה בחברה, מכיר מקרוב את העמידה בבית משפט רגיל. “יש שופט, יש תביעה, יש עורך דין מטעם הנאשם או הסנגוריה הציבורית, יש כתב אישום, יש הקראה של כתב האישום, יש את שלב ה’מודה או לא מודה’, סוגרים עסקה והולכים הביתה”, אומר רפאל.

צור רפאל. צילום: רפאל מזרחיצור רפאל. צילום: רפאל מזרחי

“יש סדר דין משפטי. הכל מאוד ברור, הכל מאוד עמוס, ועובד כמו פס ייצור של דמוקרטיה. 90% מהתיקים שנפתחים במדינת ישראל ומגיעים לכדי כתב אישום - נסגרים בהרשעה במסגרת עסקת טיעון. לפעמים עורכי דין מבקשים לקחת את הלקוח שלהם להליך שיקומי, אבל התביעה בדרך כלל מתעקשת על ענישה. בעצם זה שמביעים אמון בנאשם, כמו שקורה בבתי המשפט הקהילתיים, ומפנים אותו לגורמים טיפוליים המתאימים לו, פותחים לו צוהר לחיים אחרים, טובים יותר. עוד יתרון הוא העובדה שיש דיונים פעם בשבועיים, ואחר כך פעם בחודש. יש פה מעקב. אדם מבין שאכפת למדינה ממנו”.

רפאל עצמו נקי זה חמש שנים. “היו לי עשרה תיקים על עבירות סמים, אלימות ותעבורה ועשרות דיונים סביב התיקים”, הוא מספר. “בשונה ממה שאני חוויתי בבית המשפט שעובד בלחץ זמנים ועומס תיקים ומנסה לעמוד בקצב, כשלא הבנתי בכלל מה קורה סביבי בדקות הדחוסות האלה, בבית המשפט הקהילתי יש זמן לדיון, להראות תהליך, להוכיח התקדמות, תמיכה ופידבקים חיוביים. בעוד שבית משפט רגיל מתרכז בענישה, בית משפט קהילתי מתרכז בטיפול, וזה ההבדל המהותי. טובת הציבור לאו דווקא שהנאשם יהיה מאחורי סורג ובריח. מוסכם על כולם שאם ניתן לבעיות האלה מענה איכותי הוליסטי בקהילה במקום כליאה, זה ודאי עדיף, מה גם שהאינטרס השיקומי המשותף מתמרץ את כל השותפים לרצות להצליח יותר”.