לפתחו של בית המשפט העליון הגיע ערעור מרתק העוסק בשאלה האם חובת הגילוי המוטלת על רופאים כוללת אף את החובה לגלות מידע דתי או מידע רפואי המותאם למאפיינים דתיים של המטופל.

סיפור המקרה עוסק באשה מוסלמית בת 41 שהרתה את הריונה השישי. נוכח גילה המתקדם, הסביר לה הצוות הרפואי שערך את מעקב ההיריון על אודות חשיבות ביצוען של בדיקות שונות, וביניהן בדיקת סיסי שליה, דיקור מי שפיר, סקירת מערכות ובדיקת שקיפות עורפית – וזאת, כבר בשבועות הראשונים של ההיריון. 
בסוף השבוע ה-12 להריונה, היא ביצעה בדיקת שקיפות עורפית, אשר ממצאיה הצביעו על סיכון גבוה כי העובר שברחמה לוקה בתסמונת דאון. בהמשך לכך, הופנתה המערערת לייעוץ גנטי, תוך שהוסבר לה שוב על האפשרות לבצע דיקור מי שפיר, והיא אף הופנתה למרפאה גנטית על מנת לבצע את הדיקור. באמצע השבוע ה-14 להריון, הגיעה למרפאת "כללית" בנצרת, לשם ייעוץ גנטי אצל פרופ' יואל זלוטוגורה אשר המליץ גם הוא על ביצוע דיקור מי שפיר. רק בשבוע ה-20 להריונה האישה ביצעה את הבדיקה שהצביעה על כך שהעובר אכן לוקה בתסמונת דאון, והרופא הפנה את הזוג לוועדה להפסקת היריון. 

אולם, לאחר קבלת תוצאות הדיקור, פנה בן הזוג לאיש דת מוסלמי, אשר הודיעוֹ כי הדת האסלאמית אוסרת על ביצוע הפסקת הריון בחלוף 120 ימים מיום ההתעברות. משום כך החליטו בני הזוג להמשיך בהיריון, ואכן, נולדה להם לפני 11 שנה בת הלוקה בתסמונת דאון.
לטענת הזוג, לא הועלתה בפניהם האפשרות לבצע בדיקת FISH – בדיקה אשר היתה מאפשרת גילוי מוקדם של מצב העובר, כמו גם קבלת החלטה מושכלת בדבר המשך ההיריון בטרם חלוף 120 ימים ממועד ההתעברות. לטענתם ההתרשלות במקרה זה חמורה במיוחד, וזאת לנוכח העובדה שמדובר היה במרפאה המיועדת לנשים מוסלמיות, כך שהמשיבים היו מודעים למגבלת 120 הימים. 
באשר לייעוץ הגנטי, נטען כי פרופ' זלוטוגורה התרשל בכך שלא שאל את המערערת על עמדותיה הדתיות, וכי אף הוא הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו, בהימנעו מליידע את המערערת על מגבלת 120 הימים. 
אלא שלטענת הרופאים, אין זה מתפקידם לדון עם מטופלותיהם בדבר עמדותיהן הדתיות ובדבר המגבלות הנובעות מכך, וכי חיובם של רופאים לנהוג כאמור עלול להטיל עליהם נטל כבד יתר על המידה. יתר על כן, נטען כי תשאולן של מטופלות בדבר אמונתן הדתית עלול אף לפגוע בזכותן לפרטיות. 

פסיקת השופטת: "תשאול אודות עניינים שבאמונה עלולים לפגוע בפרטיות המטופל"
שופטת בית המשפט העליון יעל וילנר החליטה לדחות את ערעור בני הזוג תוך שהיא קובעת כי מלשון החוק או מהפסיקה עולה כי חובת הגילוי המוטלת על רופאים כוללת מידע רפואי בלבד, והיא אינה כוללת מידע דתי הנוגע למגבלות ולציוויים שבאמונה דתית. 
 
לדברי וילנר: "אני סבורה כי מסקנה זו אף עולה בקנה אחד עם תכליתה של חובת הגילוי, וזאת לנוכח היתרון המקצועי של הרופא על-פני המטופל ובשל גבולות הגזרה של תפקידו. כאמור לעיל, חובת הגילוי המוטלת על הרופאים נובעת בין היתר מהפער האינהרנטי הטמון ביחסי מטופל-רופא בכל הקשור לעניינים שברפואה. ואולם, בכל עניין אחר, ובכלל זה בענייני אמונה ודת, אין לרופא, בכובעו כרופא, כל יתרון בידע ובמומחיות על פני המטופל, וגם אין זה מתפקידו לייעץ למטופליו בעניינים החורגים מתחום הרפואה. ככלל, מטופלים פונים אל הרופא כדי לקבל מידע רפואי, אל איש הדת כדי לקבל מידע דתי, אל הפסיכולוג כדי לקבל טיפול נפשי, ואל רואה החשבון כדי לקבל ייעוץ פיננסי".
וילנר הוסיפה עוד וכתבה כי לא זאת בלבד אלא שעל הרופא כלל לא חלה החובה למסור מידע רפואי המותאם למגבלותיו הדתיות של המטופל. היא מציינת כי "חזותה המוסלמית של המערערת היתה ברורה, ולו היה המידע הרפואי מותאם למגבלותיה הדתיות המובהקות לכאורה, היה באפשרותה לקבל החלטה מושכלת בדבר המשך ההיריון או הפסקתו בטרם יחלפו 120 הימים מתחילתו". אולם היא דוחה טענה זו וכותבת שאף שעסקינן במידע רפואי, אין מקום להרחיב את היקף חובת הגילוי רק לשם התאמת המידע הרפואי למאפיינים דתיים של המטופל, בעוד שאין התוויה רפואית לגילוי האמור. 
לדעת וינלר "אף מטעמי מדיניות ישנו קושי בהרחבת חובת הגילוי המותאמת למאפיינים דתיים, שכן התאמתו של מידע רפואי למאפייניו הדתיים של המטופל האינדיבידואלי תחייב השקעת מאמץ, מחשבה וזמן מרובים, ולכן תייקר עד מאד את עלויותיה של חובת הגילוי – עלויות אשר תוטלנה לבסוף על כלל הנזקקים לטיפול רפואי".
 


מעבר לכך כותבת וילנר כי "תשאול על אודות עניינים שבאמונה ובדת עלול לפגוע בפרטיותו של המטופל ובזכותו לחופש דת ולחופש מדת. כך למשל, הפניית שאלה בדבר מאפייניה הדתיים של מטופלת המגיעה למעקב היריון, עלולה להעמיד אותה בסיטואציה בעייתית מול הרופא, ושמא אף מול עצמה". 
 
בפסק הדין כותבת וילנר "ניתן, אפוא, להוסיף ולציין כי דתות ואמונות ישנן לרוב, ואף בגדרן – זרמים, דעות וגישות שונות ומגוונות – רבות כחול אשר על שפת הים. יתר על כן, לא כל המשתייך לדת או לזרם כלשהם גם רואה עצמו מחויב לכלל הציוויים והמגבלות הכרוכים בכך. נוכח האמור לעיל, אני סבורה כי אין זה ראוי שרופא יניח כי אישה המתגוררת בשכונה מוסלמית, לבטח רואה עצמה מחויבת לכלל ציוויי האסלאם; יסבור כי מטופל יהודי חובש כפה הוא בהכרח דתי, מסורתי, חרדי או משתייך לחצר חסידית מסוימת, בעוד שלעתים כל אחד מן הזרמים האמורים אוחז בעמדה שונה לגבי טיפול רפואי העומד על הפרק; או יגיע לכלל מסקנה כי אישה המגיעה אליו לטיפול רפואי כשהיא עונדת לצווארה שרשרת עם תליון צלב, ודאי מצייתת לגישות נוצריות מחמירות האוסרות מכל וכל על הפסקת היריון". 
לאור כל זאת, החליטה וילנר לדחות את ערעור הזוג וקבעה כי הצוות הרפואי לא התרשל בטיפול בה. אולם וילנר מציינת בשולי הדברים כי "כאשר מטופל מבקש מהרופא, מיוזמתו הוא, לקבל מידע רפואי מותאם למאפייניו הדתיים – אז ורק אז, יידרש הרופא לגלות למטופל מידע מעין זה".