כנס לשכת עורכי הדין נערך הבוקר (שני) באילת, בהשתתפות נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, ראש לשכת עורכי הדין אבי חימי, שר הביטחון והמשפטים בני גנץ, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ועוד. הנשיאה חיות נשאה דברים בפתח הכנס ותקפה את יו"ר הכנסת יריב לוין, שבעקבות החלטת בג"ץ להוציא אזהרת בטלות נגד תיקון לחוק יסוד: משק המדינה, הורה ליועמ"שית הכנסת שגית אפיק שלא להגיש בקשה לדיון נוסף בהרכב מורחב נגד ההחלטה, ואמרה כי מדובר ב"סגנון מביש ובקריאות שעלולות להוביל לאנרכיה".

"אני שמחה להיות כאן איתכם באילת, בכנס השנתי של לשכת עורכי הדין שהפך כבר למסורת", אמרה חיות בפתח דבריה. "אני רואה חשיבות בקיומו של הכנס מפני שהוא משמש במה פתוחה לשיח בסוגיות שעל סדר היום המשפטי בישראל ולדיון בממשקים שבין המשפט להתרחשויות במישור הציבורי, וממשקים כאלה, לא חסרו, לצערי, מאז שנפגשנו כאן לאחרונה בכנס השנתי לפני שנתיים".

"חידוש הכנסים לאחר 'שנת קורונה' שכפתה עלינו ריחוק והסתגרות, משרה אווירה מיוחדת על הכנס השנה. אכן, מרגש ומשמח מאוד לשוב ולראות כאן אתכם, קהל גדול של עורכי דין ומשפטנים הנוטלים חלק בכנס. ואם מצרפים לכך את העובדה שהשנה אנו מציינים גם 60 שנה להיווסדה של לשכת עורכי הדין – מדובר בכנס חגיגי במיוחד.על כן ראוי להקדיש מילים אחדות למעמדה הייחודי של הלשכה. הלשכה היא גוף מקצועי ועצמאי המאגד את עורכות ועורכי הדין בישראל. היא מופקדת על קידום האינטרסים של חבריה, אך ייחודה לא בא לה בשל היותה איגוד מקצועי. ללשכה ולחבריה ייעוד חשוב שהוטל עליהם בחוק לפעול "למען הגנה על שלטון החוק, זכויות האדם וערכי היסוד של מדינת ישראל", ומאז הקמת הלשכה בשנת 1961 היא וחבריה אכן נוטלים חלק פעיל ומשמעותי בקידום ערכים אלה – ומכאן תרומתה החשובה של הלשכה לביסוס ולחיזוק הדמוקרטיה הישראלית" אמרה הנשיאה.

"המחויבות לכך מוטלת בראש ובראשונה עליכם, עורכות ועורכי הדין – יום-יום, שעה-שעה, בעת שאתם מייצגים את לקוחותיכם, ולא פחות מכך כשאתם פועלים כנאמנים, כמפרקים, כמגשרים וככונסי נכסים מטעם בית המשפט. היטיב לבטא זאת המשנה לנשיא מישאל חשין ז"ל באחת העתירות אשר נדונו בבית המשפט העליון בשנת 1999, באומרו: עורך-דין אינו אך טכנאי-משפט, אדם שמילא את כרסו חוכמה ודעת ויודע הוא להשיב לעניין על שאלות חוק ומשפט שהוא נשאל. מקצוע עריכת-דין טובל כל-כולו בערכים: בנאמנות, בהגינות, בהוגנות, ביושר, באמירת אמת, בנימוס, בכבוד לזולת.

אך ספק אם ערכים אלה שבהם טובל מקצוע עריכת הדין יכולים היו להיטמע ולקבל ביטוי בחייכם המקצועיים אלמלא היו ראשי הלשכה מחויבים להם ופועלים ללא לאות למען קידומם. הכנס החגיגי הזה, שבו אנו מציינים 60 שנה להקמת הלשכה, הוא על כן הזדמנות להזכיר בהוקרה את האבות המייסדים של הלשכה ואחדים מראשיה המיתולוגיים, ובהם ראש הלשכה הראשון עו"ד יהושע רוטנשטרייך ז"ל; עו"ד יצחק טוניק ז"ל, שכיהן לימים גם כמבקר המדינה; ועו"ד אמנון גולדנברג ז"ל, שהיה מגדולי עורכי הדין שקמו לנו מאז ומעולם. ואם הזכרנו את עו"ד אמנון גולדנברג, ראוי להתעכב על דברים חשובים שאותם אמר לפני כ-35 שנה, בעת שהלשכה ציינה 25 שנים להקמתה. וכך אמר:

מאז ומתמיד גרסתי שלשכת עורכי-הדין אינה רק גוף מקצועי צר מידות השוקד על האינטרסים של חבריו, אלא גוף ציבורי בעל יעוד מובהק בנושא שלטון החוק. מתפיסה זו נגזרת גם חובתה להשמיע קולה בנושאים ציבוריים בעלי אופי משפטי. הנושאים שבהם הייתי מצפה שהלשכה תדריך את דעת הקהל נוגעים לזכויות האזרח, מעמדו של שלטון החוק, שמירת מעמדה של מערכת המשפט וכיוצא באלה עניינים אשר בהם מוסמכת הלשכה לחוות דעתה, מכוח הכשרתה ונסיונה".

עוד אמרה חיות, כי "דברים נכוחים אלה יפים כאז כן עתה, ואולי עתה ביתר שאת נוכח התקופה רבת-התהפוכות שאותה אנו חווים. לשמחתי התברכה הלשכה בתקופה זו בכך שבראשה עומד אדם – עו"ד אבי חימי – אשר המורשת החשובה הזו היא נר לרגליו. אין ספק, אבי, כי עשייתך ופועלך כראש לשכת עורכי הדין מלמדים על מחויבות עמוקה לשלטון החוק ולזכויות אדם, וזוהי הזדמנות טובה להודות לך על כך ועל שהנך מתווה את דרכה של הלשכה ומוביל אותה, באומץ וביושר, בנתיב ערכי ללא פשרות. כל אלה ראויים להערכה ולהוקרה תמיד, גם בימים כתיקונם, ועוד יותר בימינו אלה שלמרבה הצער רחוקים מלהיות ימים כתיקונם". 

לדבריה, "אם בוחנים את כל ההתרחשויות שאותן אנו חווים כמדינה וכחברה בעת האחרונה, ההתכנסות שלנו כאן השנה היא בעצם נס לא קטן. מי תיאר לעצמו בשנה שעברה – בעת שהיינו ספונים ומסוגרים בבתינו בימי החג ובימי החול בשל מגפת הקורונה שהתרגשה עלינו, מצווים בריחוק חברתי ובעטיית מסיכות בכל אשר נלך – כי לא ירחק היום ונוכל לשוב ולהתכנס בקהל גדול. למגפת הקורונה נוספו, למרבה הצער, אסונות קשים במירון ובגבעת זאב אשר גבו את חייהם של עשרות בני אדם, ובהם ילדים; ועל כל אלה בא סבב הלחימה ברצועת עזה שבמהלכו שיגר ארגון הטרור חמאס אלפי טילים לעבר ערינו בדרום ובמרכז, אשר גבה אף הוא קורבנות בנפש; ואם לא די בכל אלה, התפרצו ברחובותינו לצד אותו סבב לחימה מופעים קשים של בריונות, אלימות וגזענות, בעיקר בערים המעורבות.

מאורעות אלה שאותם חווינו בשנה האחרונה התרחשו בעוד מדינת ישראל מצויה בעיצומו של משבר פוליטי חסר תקדים בהיקפו. אין ספק שתקופה רבת-תהפוכות זו מותירה את חותמה על הציבור הישראלי כולו. אך דומני כי עתה כשנגיף הקורונה מצוי בנסיגה בזכות מבצע החיסונים המוצלח, וכשאנו עושים מאמץ לחזור לשגרה בתום סבב הלחימה ולאחר האסונות שפקדו אותנו – עלינו לשאול את עצמנו מה למדנו עד עתה ואילו תובנות ראוי כי נאמץ לעתיד לבוא.

אכן, התקופה האחרונה ובייחוד השנה החולפת העמידו ועדיין מעמידים במבחן את יכולתנו לשמר את הערכים המאגדים אותנו כחברה וכמדינה יהודית ודמוקרטית. פרשת השבוע, פרשת "שְלח לך", מספרת את סיפור חטא המרגלים שבעקבותיו נגזר על עַם ישראל כעונש להמשיך ולנדוד במדבר 40 שנה. פרשנים רבים התחבטו בשאלה מה הייתה הסיבה לעונש הזה. חתן פרס ישראל, פרופסור יאיר זקוביץ סבור כי אחת הסיבות לכך היא הצורך להפוך חברת עבדים לחברה שומרת חוק. עצם קבלת התורה לא הספיק לעם ישראל; היה צורך לעבור תהליך של הטמעה והתנסות ולהפוך את החוק לדרך חיים, על מנת לגבש חברה הראויה להיכנס לארץ ישראל ולהקים בה בית".

היא ציינה כי "התהליך הזה לא נפסק אף פעם, ולאורך חיינו כחברה אנחנו נדרשים לעתים לעמוד בהקשר זה במבחנים לא פשוטים. יפים לכאן דבריה של פרופ' רות גביזון ז"ל, שכתבה: אנשים שחיים במדינה אחת, ויש להם שלטון אחד, צריכים להיות שותפים אמיתיים בניהול המפעל, שאמור להיות המפעל של כולם. מחלוקות והבדלי גישה, כמו גם הבדלי תרבות או דת, הינם לגיטימיים וחשובים, אולם המסגרת המשותפת, וההסכמה ההדדית לקבל אותה, הן המעניקות למדינה את הלכידות, שהופכת את חוקיה לניתנים להצדקה לכאורה לגבי כל האזרחים".

עוד אמרה, כי "התקופה האחרונה ובעיקר השנה החולפת העמידו את כולנו במבחן באשר ליכולתנו להמשיך ולשמר את ערכי שלטון החוק וזכויות האדם – שהם הבסיס לקיומנו כחברה. מטבע הדברים אני מבקשת להתמקד במבחנים שבהם אנו ברשות השופטת, על שופטיה, רשמיה ועובדיה המסורים, נדרשנו ועדיין נדרשים לעמוד.בימים כתיקונם מקבל רוב רובו של הציבור את התקיימותם של ערכי יסוד אלה כדבר המובן מאליו, והמאבק למימושם הוא בעיקרו מאבקם של פרטים או קבוצות באוכלוסייה שחווים פגיעה בזכויותיהם ומבקשים סעד לתיקון עוולות שנגרמו להם".

"שנת הקורונה, לצד יתר האירועים מן התקופה האחרונה, הובילו לכך שכל אחת ואחד מאיתנו קיבל המחשה מאוד ברורה ומובהקת באשר לחשיבות ולמשמעות של אותם ערכים וזכויות יסוד בכל היבט בחיינו", אמרה נשיאת העליון והוסיפה: "כאשר נצטווינו בשם המאבק בנגיף הקורונה להסתגר בבתינו ונאסר עלינו להיפגש אפילו עם בני משפחה שאינם מתגוררים עמנו, שלא לדבר על מפגש עם חברים או מכרים, למדנו להעריך את חופש התנועה וההתכנסות. כאשר גויס שירות הביטחון הכללי להפעיל כלים מיוחדים שברשותו המאפשרים לו לאתר היכן היינו והאם באנו במגע עם חולה בנגיף, למדנו להעריך את חשיבותה של הזכות לפרטיות. כאשר נסגר נמל התעופה בן-גוריון, קיבלנו תזכורת על משמעותה של הזכות להיכנס לישראל ולצאת ממנה".

חיות המשיכה: "הדוגמאות באשר למגבלות שהוטלו ולזכויות נוספות שנפגעו הן רבות ומגוונות, ובהן: חופש העיסוק, הזכות לחינוך, הזכות להפגין ועוד ועוד. כל אלה הצריכו איזון עדין ומידתי בינן ובין הזכות לחיים והשמירה על בריאות הציבור. במציאות כזו ישנה חשיבות מיוחדת לכך שבתי המשפט יישארו נגישים לציבור על מנת להוות כתובת שאליה ניתן לפנות לקבלת סעד ועל מנת לוודא כי הפגיעה בזכויות יסוד – אשר בעתות משבר היא בבחינת הכרח בל-יגונה – תהא מידתית ומוצדקת. ואכן, דלתות בתי המשפט ובית המשפט העליון בראשם, נותרו פתוחות גם בתקופות השיא של התפרצות הנגיף, על מנת ליתן מענה לציבור.

במהלך שנה זו היינו עדים להליכים נוספים שהם תולדה ישירה של מתחים ומשברים שנוצרו בתקופת הקורונה. כך, למשל, בבתי המשפט לנוער התרבו דיונים הנוגעים לקטינים במצבי סיכון; בתי המשפט לענייני משפחה נדרשו להתמודד עם קשיים ומחלוקות במישור זה אשר נגרמו בשל תנאים של סגר וריחוק; והמשבר הכלכלי שנוצר בעקבות התפרצות הנגיף בא לידי ביטוי, בין היתר, בהתרבות הליכים של חדלות פירעון. לצד כל אלה, נדרשו בתי המשפט בכל רחבי הארץ לקיים הליכים פליליים ובעיקר דיוני מעצרים, והדבר הצריך פתרונות יצירתיים ובהם קיום דיונים בהיוועדות חזותית. אני מניחה שעל כך, וכן על ההתמודדות של מערכת בתי המשפט באופן כללי, עם האילוצים הלוגיסטיים שנוצרו בתקופה זו – ירחיב בדבריו מנהל בתי המשפט, כמי שהוביל את המערכה הזו בהצלחה רבה בשיתוף עם מטה ההנהלה וכל שדרת הניהול: נשיאים, סגני נשיאים, מנהלי מחוזות ומזכירים ראשיים. על כך הם ראויים להערכה ולהוקרה, וזו הזדמנות לשוב ולהודות להם בשמי ובשם כל עובדי הרשות השופטת, שופטיה ורשמיה".

עוד אמרה, כי "במהלך מבצע 'שומר החומות' הוכרזו בתי המשפט באשקלון ובאשדוד כבתי משפט המצויים במצב חירום מיוחד, נוכח מטחים כבדים שניחתו על ערים אלה במהלך המבצע. אך גם בעיצומם של ימי הלחימה התקיימו בהם דיונים דחופים, וצוות מצומצם ומסור של שופטים ועובדים הוא שאיפשר את הדבר. במהלך ימי הלחימה ראיתי לעצמי חובה לבקר בבתי המשפט האלה ולחזק את ידיהם של העושים במלאכה. פגשתי שם אנשים נפלאים וראיתי מקרוב – אף שבמהלך הביקורים נאלצנו לא אחת להתפנות למרחבים המוגנים בשל אזעקות – שופטים ועובדים המתפקדים במקצועיות גם בזמנים קשים, מתוך תחושת שליחות והבנה כי גם כאשר התותחים רועמים מערכת בתי המשפט אינה יכולה להיות משותקת.

דברים אלה מתארים על קצה המזלג את העשייה השיפוטית של בתי המשפט בתקופה המאתגרת ורבת-התהפוכות שבה אנו שרויים. על כן, אני מרשה לעצמי לומר כי עד כה עלה בידינו להתמודד בהצלחה לא מבוטלת עם המבחנים שהוצבו בפני הרשות השופטת. מהיכרותי ארוכת-השנים עם שופטות ושופטי ישראל בכל ערכאות השיפוט, ובהכירי את התשתית הערכית והמקצועית האיתנה שמנחה אותם, אין לי ספק כי נתמיד בעשייה השיפוטית הזו במסירות, במקצועיות וללא מורא".

לאחר מכן אמרה הנשיאה כי "הרשות השופטת מהווה אי של יציבות בתקופה רבת-תהפוכות זו, אם כי למרבה הצער יש מי אשר שמו להם למטרה לפגוע בה ולהחלישה. מגמה זו באה לידי ביטוי, בין היתר, במתקפות בוטות ושלוחות-רסן הגובלות לעתים בהסתה ממש והמופנות ברמה האישית כלפי שופטות ושופטים בכל הערכאות בשל החלטות אשר אינן לרוחם של אותם הגורמים. מתקפות אלה אינן רק נחלתם של אנשים פרטיים וצייצני רשתות חברתיות למיניהם. הן נשמעות לדאבוני גם מפי נבחרי ציבור. דומני כי כאשר נבחר ציבור כזה או אחר, מרשה לעצמו לתאר פסק דין של בית המשפט כ"אירוע מטורף" או כ"הפיכה", הדברים מלמדים יותר על אומרם מאשר על בית המשפט שנתן את פסק הדין. אני מצדי אשתדל שלא להיגרר לסגנון המביש הזה, אשר בינו ובין ממלכתיות, שבה אנו מצווים כסמלי שלטון, אין דבר וחצי דבר.

ישנם נבחרי ציבור המגדילים לעשות ומרשים לעצמם לקרוא לאי-כיבוד ואי-ציות לפסקי דין שאינם לרוחם. בקריאות חסרות האחריות הללו טמונה סכנה גדולה אשר חשוב להתריע מפניה ולומר באופן הברור ביותר – החתירה תחת הלגיטימיות של בתי המשפט ושל פסקי הדין הניתנים על ידם, חותרת למעשה תחת עיקרון שלטון החוק ומכאן ועד אנרכיה וכאוס קצר המרחק. עולם שבו כל מי שהחלטה שיפוטית אינה נושאת חן בעיניו או אינה תואמת את השקפותיו ועמדותיו, יחליט כי אין חובה לקיימה – הוא עולם שבו איש הישר בעיניו יעשה, ובו נשמט הבסיס ליכולתנו להתקיים כאן כחברה מתוקנת".

לסיום אמרה, כי "התקופה האחרונה על כל מַשבריה ומִשבריה ממחישה לנו שוב ושוב עד כמה שברירית היא הדמוקרטיה הישראלית. תקופה זו מעמידה במבחן שכמותו לא ידענו את המסד שעליו בנויים חיינו המשותפים בארץ הזו. אך אני מאמינה בכל לבי כי אף שאנחנו נתונים במשבר מתמשך – עלינו לעשות כל שניתן על מנת שהמשבר לא יהפוך לשבר שאינו ניתן לאיחוי.

בתקופה רצופת אתגרים זו אני מוצאת את עצמי פונה שוב ושוב לכתביו של הרב יונתן זקס ז"ל, מי שהיה הרב הראשי של בריטניה והלך לעולמו לפני חודשים אחדים. בספרו "לרפא עולם שבור – החיים כקריאה לאחריות" כתב הרב זקס: הסכנה הגדולה ביותר הרובצת כיום לפתחן של החברות המערביות היא תחושת האין-אונים, התחושה שהעולם יצא משליטה, שהבעיות גדולות מכדי שתיפתרנה ושהשנאה עמוקה מהירפא. המרפא היחיד לפחד הוא אחריות: הסירוב להאמין שאין מה לעשות, ההחלטה לא למצוא מקלט בהאשמתם של אחרים, בעשייתם לשעירים לעזאזל של אכזבותינו ופחדינו".

ההבדל בין אופטימיזם לתקווה, כך לדברי הרב זקס, הוא שאופטימיזם הוא האמונה שיהיה בסדר ותקווה היא האמונה שביחד נוכל לגרום לכך שיהיה בסדר. לכן כל כך חשוב שנשמור על הערכים היהודיים והדמוקרטיים שעליהם קמה מדינת ישראל מלכתחילה, על שלטון החוק ועל זכויות האדם והאזרח. ובעיקר חשוב שעל אף השוני והמחלוקות בין הרבדים והמגזרים המרכיבים את החברה הישראלית – נעשה כל מאמץ על מנת לשמור על 'הביחד'".