הצד המשפטי של הנגיף: בעת בה אנו חיים, עת הקורונה, מתעוררות סוגיות שטרם התעוררו בעבר, אשר להן רבדים משפטיים מעניינים, וביניהן שאלות אודות זכויות אדם המתנגשות חזיתית אלה באלה (חופש התנועה אל מול הזכות לבריאות; הזכות לפרטיות אל מול הצורך הציבורי במחקר אפידמיולוגי ועוד התנגשויות רבות נוספות).
בעת זו, שאלה אשר חוזרת על עצמה לא פעם, הינה האם אדם אשר נדבק בנגיף הקורונה, יכול לתבוע את זה שהדביק אותו במחלה, תביעה אזרחית בגין נזקיו הכספיים שנגרמו לו עת ששהה הוא בבידוד ואף כאשר לא יכול היה לעבוד עקב מחלתו? בטרם כניסה לעובי הקורה, נבחין בין שני מצבי הקיצון, ולאחריהם ניגע בדקויות שביניהם.
מצב ראשון
אדם לא מודע לכך שהוא חולה, מאחר וטרם אותר מקומו בשרשרת ההדבקה, וכפועל יוצא הוא ממשיך להתנהל בצורה שגרתית. אדם כזה יכול להיות מדבק, ואפילו מדבק במיוחד, אך מאחר ולא ידע ולא יכול היה לדעת על כך שהוא למעשה מפיץ את המחלה – יש ספק לגבי שאלת אחריותו בגין פעולת הדבקה פאסיבית זו, במיוחד לאור העובדה שהיסוד הנפשי אשר התקיים בו הינו של חוסר ידיעה מוחלטת לגבי המצב.
מצב שני
אדם אשר מפר את חובת הבידוד הקבוע לו בחוק, בין אם מפני שנחשף לחולה מאומת, בין אם מאחר ולא חש בטוב והלך לעשות בדיקה, ובין אם מפני ששב מחופשה מחוץ לגבולות המדינה. במצב דברים זה, בו מוטלת על האדם החובה החוקית שלא לעזוב את ביתו, במידה והוא מפר אותה – היחס שינתן לתביעה בגין פעולתו זו – עשוי להיות שונה מזה שינתן למקרים מהמצב הראשון אשר תואר לעיל.
כל מה שביניהם
מצב הדברים הראשון תיאר אדם שאינו סובל מכל תסמינים, ואשר למעשה לוקה בנגיף הקורונה, באופן המאפשר לו להדביק (ללא ידיעתו) את כל מי שנחשף אליו. מנגד – מצב הדברים השני מתאר מצב בו לאדם קיימת מלוא האחריות בגין מעשיו, מאחר והוא מפק חובה חקוקה, שעה שבוחר שלא לציית להנחיותיו של צו בריאות העם. בקצה הראשון נראה שנתקשה להטיל אחריות בגין הנזקים שלהם גרמה החשיפה לחולה שלא היה מודע למצבו, וכן שלא הוטלה עליו חובת הבידוד, ואילו בקצה השני, בו מופרית באופן פעיל הוראה מהוראות הצו, נראה כי יהיה פשוט יותר להטיל אחריות בגין החשיפה לנגיף, במידה ומצליחים להוכיח מיהו המקור, ואת העובדה שאכן הפר את חובת הבידוד שהייתה מוטלת עליו באותה העת.
בנוסף למקרים הללו, קיים גם מעין קו אמצע, אשר מדבר על מי שאיננו אובחן כחולה, ואף במי שלא הוטלה עליו כל חובת בידוד מטעם כזה או אחר – אך שאכן חש ברע, ואף חשד כי אכן מדובר בנגיף הקורונה ונמנע מלבצע את הבדיקה מטעמי נוחיות. במקרה זה, נראה כי נוכל להטיל על אותו חולה, שלא הוטלה עליו חובת הבידוד מטעמים טכניים, אחריות בגין מידת הרשלנות בה נהג, שעה שבאדישותו בחר שלא ללכת להיבדק, חרף הסיכון לו היה מודע, בדבר הידבקות בנגיף והפצתו.
לסיכום, בין כלל המקרים, קיים קו מכוון לעניין הטלת האחריות הנזיקית האזרחית, כשבקצה הראשון נמצאים מי שכלל לא הוטלה עליהם חוב הבידוד, אשר אום נתקשה להאשים על לא עוול בכפם, ומן העבר השני של המתרס – נמצאים מפרי הבידוד שאצלם היסוד הנפשי המתקיים זועק לשמיים וכך נוכל להטיל על התנהגותם אחריות נזיקית. כל שאר המקרים, אשר נמצאים בין שני הקצוות יצטרכו להיבחן כל מקרה לגופו, כאשר אנו זוכרים שמידת אחריותו של המדביק תלויה במודעותו למצב הדברים בו נמצא, לחששות שהיו לו מחשיפתו לנגיף, מהצעדים שנקט על מנת להימנע מהפצתו של הנגיף, וכן מרמת היכולת שלנו לקבוע כי הוא האשם הבלעדי בהדבקה ובנזקים הכספיים שגרמה בעקיפין.