יעל שיתפה את המאזינים כיצד נראים חייה כעת, כשלושה עשורים לאחר הפרשה: "אין יום שאני הולכת לישון ואני לא בקיבוץ, בדרך כלל אני בת 14, כאילו קפאתי. לא מצליחה לעבוד כבר שנים. אני קמה בבוקר, מכינה קפה, מעשנת ורואה טלוויזיה. איך שמגיע הבוקר, אני רק מחכה לערב, לעבור עוד יום. אי אפשר לקרוא לזה חיים, אני פשוט פה".
בעקבות הקושי לנהל שגרת חיים, גרימברג מספרת כי מסרה את שלושת בנותיה למשפחות אמנה. "הן תומכות, אבל אני לא אפיל את עצמי עליהן. הן רק מתחילות את החיים שלהן. אני רואה את הנכדים וזה נותן לי 'פוש'. הן והנכדים הם נקודות האור שלי. הן ראו אותי במצבים מאוד קיצוניים, כשכבר לא רציתי להמשיך לחיות. לא יצאתי מהמיטה, גוש בשר ששוכב ולא זז. איתן, אבל לא ממש איתן - טייס אוטומטי", שיתפה גרימברג.
לאחר מכן, היא הסכימה לשתף בתחושות שחוותה בזמן אמת ובתהליך הגשת התלונה נגד הנערים שאנסו אותה: "אמרתי לאחות הקיבוץ מה קרה, כמה ימים אחרי הגיעו מהמשטרה. שאלו אם אסלח להם במידה ויכתבו מכתב התנצלות, אמרתי שלא. אי אפשר לסלוח. אלו אנשים שגדלתי איתם מגיל 5. המנהיג, איך שאני קוראת לו, כנראה אהב אותי או משהו אבל הוא תמיד היה מציק לי. ערב אחד הציעו לי להכיר נער נוסף, הסכמתי. דיברנו אולי שתי דקות ואז הם פשוט נכנסו לאוטו כולם. שם בעצם נגמרו לי החיים. בשבילי זה קרה אתמול" הסבירה, והוסיפה: "אם אני אתרכז ממש, אני אפילו יכולה להגיד מה הם לבשו".
התרעות פיקוד העורף