לאורך תקופה ארוכה הגן פרופ' דניאל פרידמן על בית המשפט העליון מפני התקפות החרדים. הוא היה אז משפטן צעיר ונלהב, שהאמין בכל לבו במערכת הצדק וכינה את המנגנון המשפטי הישראלי “מהטובים והמאוזנים מסוגו". 20 שנה חלפו, ובמהלכן הפך פרידמן מתומכיה הנלהבים של המערכת המשפטית לגדול מבקריה. הוא הוביל מחאה חריפה נגד האקטיביזם השיפוטי, האשים את בתי המשפט בכרסום באמון הציבור ופרסם סדרת מאמרים נגד העליון והנשיאה דאז דורית ביניש.

עוד 20 שנה חלפו, ומכורסתו הנוחה בביתו שבמרכז תל אביב משקיף פרידמן על התנהלות בית המשפט העליון באותה עין ביקורתית אך הרבה יותר מפוכחת. ממרומי הקומה השביעית ביום אביב מוריק אפילו הייאוש נראה יותר נוח. “ב־20 השנים האחרונות בית המשפט לקח על עצמו סמכויות עצומות, חלקן לא לו", אומר פרידמן.

“והתוצאה היא שמרוב עודף סמכויות הוא סובל מעודף מטלות. הגענו למצב שאי אפשר לעשות שום צעד רציני בלי שבג"ץ יהיה בתמונה. כל דבר מגיע לבית המשפט. זה לא היה נהוג פעם. כשמנחם בגין החליט על פינוי סיני, התושבים התנגדו נחרצות, אבל אף אחד לא העלה על דעתו שלבית המשפט יש מה להגיד בנידון. לעומת זאת בפינוי רצועת עזה, שהיה טראומטי לא פחות, בג"ץ היה מעורב כמעט בכל שלב. הרכב מורחב של לא פחות מ־11 שופטים כתב 340 עמודים מדוע יש להמשיך את ההתנתקות. רק שופט אחד אמר שהוא היה רוצה להוציא צו נגד פינוי הרצועה".

ומה הבעיה עם זה?
“שהציבור שעתר לבג"ץ הרגיש שבית המשפט אכזב אותו ולא העניק לו סעד. במקום שבית המשפט יגיד מראש שאין לו סמכות ועניין לטפל בנושא כי מדובר בהחלטה פוליטית, בית המשפט אמר, אני יכול להידרש לזה, וטרח וכתב מאות עמודים ואכזב את הקבוצה שקיוותה לעזרתו. המשמעות של המהפכה בתרבות המשפטית בישראל היא שמצד אחד הציבור התרגל לפנות לבית המשפט בנושאים שפעם הוא לא היה מעלה על דעתו לערב אותו בהם, ומהצד השני בית המשפט מסכים לדון בפניות הללו. כך היה גם במשפט נתניהו, כשעלתה השאלה אם הוא יכול להרכיב ממשלה בהיותו נאשם בפלילים. יש לנו חוק חד־משמעי שמאפשר לנאשם להרכיב ממשלה. זה חוק שהתקבל בדיונים ובסמכות מאמנון רובינשטיין, שהיה אז במרצ, ועד רובי ריבלין, שהיה אז בליכוד. ולמרות שהתשובה בסוגיה הזו כל כך מובהקת, מתנגדי נתניהו לא הסכימו לוותר על בג"ץ".

אולי זה דווקא טוב שאדם יכול לנסות להשיג צדק בעליון בכמה שיותר תחומים.
“השאלה הגדולה היא אם אפשר לטפל בכל. והתשובה היא שאי אפשר, ושכאשר בית המשפט נדרש לנושאים שהם מחוץ לכוחו, העניינים שהוא כן צריך לטפל בהם נפגעים והטיפול בהם הולך ומידרדר. ובנוסף זה משפיע על הציבור. אם שופטי בג"ץ היו אומרים לאנשים שפנו אליו בעניין נתניהו, זה לא בידינו, זה לא בסמכותנו, אף אחד לא היה מטפח ציפיות. אבל בפועל הקימו הרכב שופטים מורכב ודנו בעתירה כאילו יש לעליון סמכות ויכולת לפסוק בה. בסופו של כל מצב כזה, בית המשפט ניצב עם גודש הסמכויות שהוא לקח לעצמו, והכנסת איננה יכולה להתערב".

הכנסת לא מנסה להתערב ולהגביל את כוחו של בית המשפט העליון?
“בתיאוריה יש לכנסת כוח, אבל במציאות, בגלל חולשת הממשלה, גם הכנסת נחלשת. כשהיו עסקאות של חילופי שבויים עם ארגוני טרור, שבעיניי היו בלתי מתקבלות על הדעת והתנגדתי להן, הלכו נפגעי הטרור ופנו לבית המשפט. בתקופת אולמרט כשעלתה שאלת החילופים של עסקת גלעד שליט, פנו משפחות נפגעי הטרור לבית המשפט. מה בית המשפט אמור לעשות? להחליט שלא משחררים את שליט? זו הרי לא החלטה שלו, זו החלטה פוליטית. אבל אם בית המשפט לא מבין שהוא לא מסוגל לטפל בנושאים מסוימים, והוא שומע את העותרים, התוצאה היא שלפחות חלק מהם מרגישים שעובדים עליהם. הם באים למוסד שכביכול יש לו על הנייר סמכות לעשות הכל, אבל גם אם הוא חושב כמוהם,
מה הוא יכול לעשות, להוציא צווים לממשלה?".

זה עשוי לקרות בעתיד?
“כרגע בית המשפט משמר לעצמו את הסמכויות התיאורטיות לדון גם בעניינים פוליטיים מובהקים, אבל היום הוא משתמש בהן יותר בזהירות מאשר בעבר. יש היום הבנה, אולי לא של כל השופטים, שהתערבויות מסוימות לא טובות לבית המשפט ולמדינה. את הנושאים הללו הפקדנו בידי הפוליטיקאים, ונכון שבחוגים רחבים יש חוסר שביעות רצון מהפוליטיקה, אבל את הפוליטיקאים אפשר להחליף".

אז אתה צופה תיקון.
“אני חושב שיש סיכוי שדברים ישתנו לאט ובהדרגה. אני חושב שהשופטים מושפעים במידה מסוימת מביקורת, ולפעמים גם לא נוח להחליט בדברים שההחלטה בהם קשה. תמיד מישהו ייפגע. אז למה הם בכלל צריכים לקחת את זה על עצמם. כך שאני חושב שישנה מגמת התמתנות. התחום הבולט ביותר הוא הצבאי. הייתה תקופה שכל פעולה צבאית גררה עתירות לבג"ץ, ולא עתירה אחת, שורה של עתירות. בשיא האקטיביזם השיפוטי היה אירוע בבית לחם, כשקבוצת טרוריסטים התבצרה בכנסייה עם אזרחים. וזה כמובן הגיע לפתחו של בג"ץ, שמיד דן בזה, מה לעשות, איך לעשות. אותו הדבר ברצועת עזה. אבל בשומר החומות היו דיונים רבים בעיתונות בעד ונגד, ולא היה מדור אחד שבחן את המבצע בעין משפטית. אני חושב שזה שיפור אחד שמבטא הבנה שבית המשפט לא יכול לסייע לפעולה צבאית תוך כדי ביצועה".

אם כך, למה אתה מודאג?
“כי השינויים מאוד אטיים והמצב העקרוני בעינו עומד: אין הגבלת סמכויות בג"ץ, אין אמירה נחרצת מצדו שקובעת שנושאים כאלה ואחרים הם לא בסמכותו ואין את ההבנה מצד הציבור שבג"ץ לא אמור לפסוק בכל המחלוקות כולן".

פרופ' (אמריטוס) דניאל פרידמן, חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, זכה בפרס ישראל ובפרס צלטנר היוקרתי הרבה לפני שהפך לשר המשפטים בנסיבות לגמרי לא קונבנציונליות. פרידמן עצמו מעדיף להתבונן על האירוע המכונן הזה בחייו כעל תופעה מקרית. “קראתי לזה ‘אפקט הפרפר'" הוא מחייך. “הפרפר מרפרף בכנפיו בתאילנד, ואחר כך יש הוריקן בארצות הברית".

ואצלך?
“באופן פרדוקסלי, פרשת הנשיקה של חיים רמון הפכה אותי לשר המשפטים. מה היה סביב הבחירה שלי אני יכול רק לשער, אבל מה שקרה בפועל הוא שהייתי מבקר לאורך זמן את בתי המשפט, ואת משפט רמון במיוחד, שהיה בעיניי אבסורד בלתי מתקבל על הדעת. אפילו נשים פמיניסטיות יצאו נגד הדבר הזה, ובתוכן שולמית אלוני ויוכי ברנדס. ההתנהגות של רמון הייתה לא ראויה, בזה אין ספק, אבל להפוך את המעשה הזה לפלילי ולהגיש נגדו כתב אישום חסר בסיס נראה היה נטול כל היגיון. זו הייתה בעיניי אחת הדוגמאות של שימוש לא נאות בכוח התביעה כשהממשלה עומדת מולה חסרת אונים. לפני פסק הדין, שהיה ברור שיגיע לזיכוי, כי מדובר במקרה שהיה צריך לזכות באופן מובהק, התקיים דיון בכנס של עורכי דין, ופרקליטה אחת התבטאה בנושא הטרדות מיניות וחומרתן, שזה כמובן מאוד חשוב ונכון".

חיים רמון (צילום: חן גלילי)חיים רמון (צילום: חן גלילי)


"ואז עלתה הנשיאה דורית ביניש לבמה והמשיכה להתייחס לנושא ההטרדות המיניות וחומרתן, ואמרה, ‘אל תקשרו את זה עם מקרה אקטואלי', אבל ייתכן מאוד שאנשים ששמעו אותה הבינו את רוח הדברים אחרת. רמון עצמו כתב בספר שפרסם שהוא ראה בדברי הנשיאה ביניש הנחיה לשופטים לפסוק לרעתו. בכל אופן, ייתכן שביניש לא התכוונה לזה, אבל צריך להבין מה המשמעות של הדברים באותו הקשר. והנה, אחרי כן, הרשיעו את רמון בהרשעה לא מתקבלת על הדעת כשהגיע לו זיכוי. כמעט כל המשפטנים בתחום היו בדעה חד־משמעית שהחומר שהצטבר הצדיק זיכוי".

איך הרשעת רמון קשורה למינוי שר המשפטים?
“אני חושב שהממשלה נקלעה לקושי, ובנוסף נפתחו באותה תקופה החקירות נגד ראש הממשלה אולמרט, ואני חושב שדווקא מבחינתו, זו הייתה החלטה מאוד אמיצה לקחת אדם שהוא מבקר המערכת, שאומר, מה שעשיתם לא מתקבל על הדעת, ולקוות שהוא ינסה איכשהו להתמודד עם המצב. ככה הגעתי לתפקיד. לפחות במקרה שלי, פעל חוק התוצאות הבלתי צפויות".

יכול להיות שאולמרט כיוון במינוי שלך לריסון התביעה ובתי המשפט מתוך תקווה שעבודתך תשפיע לטובה גם במקרה שלו?
“הדעה המקובלת בין הפוליטיקאים היא הפוכה: להבנתם, הדרך לרכך את המערכת המשפטית העצמאית שפועלת לפי שיקוליה, היא לא לצאת נגדה. נתניהו היה עשר שנים בשלטון ולא נתן לעשות שום שינוי במערכת המשפט, למרות שכל הזמן הגיעו לשולחנו הצעות לתיקונים. אפשר לפרש את התנהלותו בכך שהוא השתכנע שהמצב המשפטי הוא נפלא, ואפשר לחשוב שהוא הבין שהדרך היותר טובה היא לא לפעול נגדו. והוא לא היחיד. לפי ההתנהלות הפוליטית המקובלת, אפשר לומר שהמהלך של אולמרט היה בניגוד לאינטרס האישי שלו".

אולמרט ופרידמן (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)אולמרט ופרידמן (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

מה דעתך על משפטי נתניהו?
“ההאשמה בתיק 2000 נראית לי מאוד מוזרה. נוני מוזס מואשם בהצעת שוחד, ואילו נתניהו, שיזם את הפגישות, מואשם באשמה מופחתת של הפרת אמונים. איתו מקילים ועם מוזס מחמירים? יש פה דיספרופורציה מוזרה, ולמעשה כל התיק הזה נראה לי מפוקפק מאוד, קלוש ולא מובן. באופן כללי אני רואה בעיה בהאשמה בהפרת אמונים".

למה?
“מכיוון שזו אשמה מעורפלת שאין לה גבולות. כאשר נתקלים בהתנהגות לא ראויה, לא נכונה, או שמישהו חושב שהיא לא מוצדקת, אז הופכים אותה לפלילית על ידי זה שמגדירים אותה כהפרת אמונים. לפי העקרונות של זכויות אדם, ניסוח עבירה בלשון מעורפלת שיכולה להכיל עולם ומלואו הוא ניסוח פסול, ועבירה כזו צריכה להתבטל, אבל אצלנו הפכו אותה דווקא לספינת דגל. בעיניי זה לא מידתי".

מה דעתך על שאר האישומים?
“אם מתנות הן שוחד, צריכה להיות אשמת שוחד. אם זה לא שוחד, אפשר לקבוע בחוק שקבלת מתנה בסכום מסוים היא עבירה. אבל את זה לא קבעו. יש איזה חוק איסור מתנות על אישי ציבור, אבל הוא קובע קנס ממש מגוחך למי שעובר עליו. אם מישהו חושב שאיש ציבור לא צריך לקבל מתנה, שיקבעו עבירה כזו במקום להכניס אותה לסל הפרת אמונים. בפרשת הצוללות חשבתי שמדובר בפרשה שמחייבת חקירה ובאמת מונתה ועדה לחקור בזה".

ובפרשת בזק?
“זו פרשה שעדיין מתנהלת כעת, ולכן איני רוצה להביע דעתי עליה".

תומכי נתניהו טוענים שהחקירות נגדו מונעות משיקולים פוליטיים ושמי שלא הצליח להפילו בקלפי מנסה להפילו במשפט. גם אתה שותף לתחושה הזו?
“הרושם הוא שהיועץ המשפטי נקט איזו עמדת ביניים. לדרגים אצלו שעסקו בזה היו עמדות יותר מחמירות והוא ריכך אותן. נראה שהוא לא סגר את התיקים אבל הוא ריכך אותם. הציעו לו להעמיד את נתניהו לדין גם בעניין המתנות באשמת שוחד, ועוד הצעות מרחיקות לכת, אבל מנדלבליט בחר להקל במקום להחמיר".

משפט נתניהו (צילום: עמית שאבי, פול)משפט נתניהו (צילום: עמית שאבי, פול)

איך התרשמת מהתנהלותו?
“קודם כל אני רואה בעיה כללית ביועץ משפטי שמנהל משפטים נגד ראש הממשלה והופך מיועץ למאשים. אבל אצל מנדלבליט זה היה חמור יותר, כי הוא עבד ביחד עם נתניהו כמזכיר הממשלה ולמרות זאת נאבק בכל כוחו שהנושא המשפטי שלו יישאר בידיו ובכך הוא המשיך את המסורת של יועצים משפטיים שנאבקים על שימור הסמכויות בידיהם. בעבר היה ניסיון להקים מערך ביקורת על הפרקליטות שהתחיל בזמנו של היועץ המשפטי יהודה וינשטיין, אבל מערך הביקורת הזה, שעדיין קיים בתיאוריה, קרס כי הפרקליטות נאבקה נגדו בעזרת היועצים, והילה גרסטל שמונתה לעמוד בראשו נאלצה לעזוב במשמרת של מנדלבליט ובמידה לא מבוטלת גם באחריותו. אני רואה בזה דבר שאינו לשבח. אנחנו נמצאים במעגל שוטה: ליועץ המשפטי ולפרקליטות יש כל כך הרבה כוח מופרז שצריך לקחת אותו, אבל הואיל ויש להם כל כך הרבה כוח, אי אפשר לקחת אותו מהם".

אבל לפי התיאוריה הזו, מנדלבליט היה צריך להכריע, לכאורה, לטובת נתניהו, במקום להגיש נגדו כתבי אישום.
“אין לי אפשרות לומר מה השפיע על מנדלבליט, אבל תמיד כשמדברים על ניגוד עניינים, אנחנו לא יודעים אם זה השפיע או לא. עובדה היא שלניגוד עניינים יש פוטנציאל של השפעה. ויש גם בעיה של מראית עין כלפי הציבור הרחב, שרואה את המצב ועלול לחשוב שזה משפיע. האם בפועל הייתה באמת השפעה? את זה אי אפשר להוכיח, אבל אמון הציבור מתערער. ניתן גם להניח שלמנדלבליט מצד אחד יש את הקשר הקודם עם נתניהו, ומצד שני יש לו לחצים מתוך היחידה שלו, והוא גם צריך לשמור על איזשהו מעמד כלפי האנשים שמביאים לו את החומר ומעלים את הטיעונים. ובכל מקרה יש בעיה מבנית במצב שבו היועץ המשפטי לממשלה גם מעמיד אותה לדין".

כשר משפטים העלית לא פעם את ההצעה לפצל את תפקיד היועץ. למה זה לא קרה עד היום?
“אחת הסיבות היא הכוח העצום של מערכת המשפט. כשהיועץ המשפטי, שהוא האדם החזק במדינה, לא רוצה בזה, אז קשה לקדם את הפיצול. אני העליתי את ההצעה לפצל את תפקיד היועץ, גם יעקב נאמן שהיה שר המשפטים אחריי חזר על ההצעה, ונתניהו ביטל אותה שוב ושוב והוריד אותה מעל הפרק".

אולי כי מדובר במהלך דרמטי שלא עומד בפני עצמו ועשוי לגרור אחריו צעדים נוספים?
“ברור שהפרדה כזו חייבת לבוא עם צעדים נוספים. היא צריכה להיות עם בקרה חריפה יותר על התביעה, ביטול האפשרות של שימוש בעבירות מעורפלות ואפשרות של קיום שימוע בפני גוף אובייקטיבי. כלומר אבטחה רחבה יותר מצד אחד ומצד שני הגנה על זכויות נאשמים. לגבי ראש ממשלה, אני חושב שצריך לשקול את האפשרות של חסינות בתקופת כהונתו. לא מתקבל על הדעת שארבעת ראשי הממשלה האחרונים היו בחקירות ושניים הועמדו לדין".

למה? מערכת משפט אמיצה לא נמדדת גם ביכולותיה לחקור את המנהיגות הבכירה ביותר?
“להעמיד ראש ממשלה לדין לא דורש שום אומץ. זה אחד הדברים המעניינים. להפך, מהלך כזה זוכה לשבחים בחלקים נרחבים בתקשורת. במה התביעה מסתכנת? אם אחרי כל כך הרבה שנים יגיעו לזיכוי, נציגי התביעה כבר לא יהיו בתפקיד. וממילא נוכח הנטייה להרשעה הסיכון לזיכוי הוא נמוך".

אז מה אתה מציע? שנתעלם משחיתות כאשר יש חשד כזה לגבי ראשי ממשלה?
“יש שחיתות במדינת ישראל, למרות שאני לא חושב שאנחנו יותר מושחתים ממדינות מערביות אחרות. אבל כששוקלים את האינטרס ואת הנזק שנגרם למדינה כתוצאה מחקירות שחיתות אצל ראשי ממשלה, וכאשר לא מדובר במקרים קיצוניים של בגידה במדינה או אונס או רצח, אז עדיף להמתין ולדחות".

נאשם בפלילים מסוגל לנהל מדינה לצד ניהול ענייניו המשפטיים?
“כמו בהרבה דברים, צריך לבחור בין שתי אפשרויות ששתיהן בעייתיות: האחת היא להמשיך לתת לו לנהל את המדינה למרות שיש בזה ללא ספק אלמנט בעייתי. ראש הממשלה לשעבר אולמרט, למשל, התפטר ברגע שהוגשו נגדו כתבי אישום. כנגד זה עומדת האפשרות הגרועה השנייה, מצד אחד דחייה של עקרון החפות, כי אולי יתברר לבסוף שהוא זכאי, ואפשרות עוד יותר גרועה, לאפשר לפקיד, בכיר ככל שיהיה, להחליט מי ראש הממשלה. יצחק רבין התפטר כשכל חטאו היה שכשגריר ישראל בארצות הברית השאיר בחשבונו שם 20 אלף דולר. את העבירה הזו אפשר היה להמיר בכופר".

ועדה של משרד האוצר המליצה שישלם עליה כופר. בית המשפט העליון קבע שמדובר בעבירה שאין עמה קלון, אבל היועץ המשפטי אומר, לא, אני לא מקבל את זה, אם הוא לא מתפטר, אני אגיש נגדו כתב אישום. למסור לידיו של יועץ משפטי את הכוח העצום הזה להחליף את השלטון זה דבר אבסורדי ובעייתי מאוד, דברים כאלה לא קיימים בכל הדמוקרטיות המערביות, יש להם מנגנונים שמונעים מצב כזה. בצרפת יש את השיטה הצרפתית, באנגליה ובקנדה התובע הראשי הוא דמות פוליטית שיושבת בממשלה. בארצות הברית העברת נשיא מתפקידו היא מהלך פוליטי. אנחנו היחידים שמתנהלים בלי מנגנון שיכול למנוע מצב כה מרחיק לכת של הליך משפטי נגד ראש ממשלה מכהן, ולא רק זאת, מסתבר שהוא
גם מתנהל אצלנו בקנה מידה רחב".

אולי הפתרון טמון בהגבלת כהונת ראש ממשלה לארבע שנים, ואז גם אם תהיה לו חסינות מפני חקירה, היא תידחה לטווח מידתי?
“הארכת כהונת ראש ממשלה היא בעיה שקיימת אצלנו, אבל מבחינת נתניהו, אפשר לראות את קוצר הראייה שלו כשאולמרט נחקר בחשדות לפלילים. באותה תקופה נתניהו יצא בקריאה שאולמרט לא יכול לכהן כראש ממשלה כאשר הוא נחקר ועוד לא הוגש נגדו כתב אישום. הוא לא חשב לטווח ארוך, האם זו אמירה שיכולה לחול גם עליו, והאם הוא היה רוצה יועץ משפטי שיכול לסלק ראש ממשלה מכהונתו. אפשר להגיד שמה שקרה פה זה צדק פואטי: נתניהו עלה לשלטון בזכות חקירות וכתב אישום, ונתניהו גם ירד מהשלטון בשל חקירות וכתבי אישום".

לא חסרים פוליטיקאים ששילמו מחיר פוליטי בשל המשפטים שהתנהלו נגדם.
“ההבדל הבולט הוא שמשפט נתניהו נפתח כשהוא היה ראש ממשלה מכהן. אף אחד מהנשפטים האחרים לא היה במצב הזה. היה השר אהרון אבוחצירא שהסיר את חסינותו, הורשע והתפטר מהממשלה למרות שזוכה באחד התיקים, ואריה דרעי, שנדרש על ידי בית המשפט לסיים את תפקידו כשר הפנים וההרשעה שלו הייתה מוטלת בספק. נגיד זאת כך: לא חסרו כאלה, ואני בתוכם, שהטילו ספק אם היה מקום להרשיע את דרעי".

לדעתך הרשיעו אותו מסיבות פוליטיות?
“קשה להגיד מה גרם לזה שהעמידו אותו לדין וניהלו נגדו מלחמה קשה. בפרט כשהתברר שעד המדינה בעניינו לא אמר אמת ולא העמידו אותו לדין. אלו דברים שהתגלו לאחר מכן ולמרות זאת לא אישרו לדרעי משפט חוזר. כך שהמשפט הראשון שלו היה די בעייתי".

וההסתבכות השנייה?
“זה היה מקרה מצער מאוד של מס שהוסדר על ידי תשלום כופר".

אריה דרעי (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)אריה דרעי (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

ממש בימים אלו מוציא פרידמן לאור את המהדורה השנייה, המורחבת, של הספר “הרצחת וגם ירשת - משפט, מוסר וחברה בסיפורי המקרא" (הוצאת ידיעות ספרים). הספר הוא ניתוח משפטי ופוליטי של סיפורי המקרא והשוואתם לאגדות מהמיתולוגיה, מקורות ספרותיים קלאסיים, אירועים היסטוריים והמשפט המודרני. המהדורה הראשונה יצאה לאור בשנת 2000 והפכה לרב־מכר והפעם הרחיב פרידמן על ההיסטוריה הייחודית של עם ישראל שמוצאו בבית עבדים והוסיף פרק על כשפים, קללות, ברכות ומעשי נסים. הספר איננו מדעי וגם לא תיאולוגי.

מטרתו ללמוד מסיפורי המקרא על תפיסת המשפט, הדינים והמוסר המשתקפת בהם, שלדעתו של פרידמן אינה עולה בקנה אחד עם רבים מהחוקים המפורטים בספרי התורה. “אחד הדברים שמאפיינים את תרבות המערב, וגם את התנ"ך, זה התרבות המשפטית", אומר פרידמן. “התנ"ך נפתח בבריאת העולם, אבל מהר מאוד מגיעים למשפט אדם וחוה. תולדות האנושות נפתחות במשפט, ויש כמובן את יציאת מצרים וקבלת תורה. עם ישראל הוא היחיד שמתחיל את קורותיו בקבלת ספר תורה, בעצם הוא נולד עם ספר חוקים ביד. זה הצד המשפטי".

מה מייחד את חוקי התורה מחוקי המשפט הנהוגים בתרבויות אחרות?
“לחוקי התורה יש אופי מיוחד ושונה מחוקי המזרח הקדום שאנחנו מכירים. יש יחס של חמלה לעני, לאביון ולאלמנה. חוקי הרחמים שיש בתורה מייחדים אותה מכל ספק חוקים אחר".

בפרקים רבים ספר התנ"ך רחוק מאוד מחמלה, יש בו הרג ואונס וביזה ופרשות בלתי נתפסות כמו אשת יפת תואר, דוד ובת שבע ופרשת אמנון ותמר.
“שתי המשפחות החשובות ביותר בתולדות עם ישראל, משפחת יעקב ומשפחת דוד, מצטיינות בזה שאב המשפחה רחוק מלהיות סיפור הצלחה. הפרשה הנוראה במשפחת דוד היא של אמנון ותמר, ובמשפחת יעקב יש את מכירת יוסף, שהועדף על פני אחיו, הביא את דיבת האחים רעה לאביהם, שהקשיב לו ובכך במידה מסוימת יצר את המצב שבו האחים רצו להרוג את יוסף ולמזלו העניקו לו חנינה בכך שמכרו אותו לישמעאלים. גם פרשות ראובן עם בלהה ואונס דינה מעידות שיעקב לא שלט בילדיו. למרות שיעקב היה איש תם, יושב אוהלים, ודוד היה איש מלחמה, בשתי המשפחות התרחשו סיפורים איומים".

אז איפה החמלה הגדולה?
“הניתוח בספר מעיד שעם ישראל בבית ראשון לא התנהג לפי חוקי התנ"ך. למשל בנושא היחס לעבד. התורה מצווה יחס של חמלה כלפיו, צריך לשחרר אותו בשנה השביעית, לתת לו מתנות כשהוא עוזב, אבל כשהבבלים צרו על ירושלים, הם שחררו את העבדים וברגע שהוסר המצור, אנשי ירושלים תפסו את העבדים מחדש. ועל זה ירמיהו יצא נגדם, כי הם נהגו ההפך מחוקי התורה".

למה בחרת להרחיב בסיפורי המקרא?
“כי מדובר בספר הכי חשוב בתולדות התרבות המערבית, אין ספר שמשתווה לתנ"ך, ואם כבר מדברים במדדי רב־מכר, הוא גם רב־המכר הגדול שלישראלים יש את הפריבילגיה לקרוא אותו בשפת המקור. הסיפורים שלו הקסימו אותי מילדותי. הם מנצלים את העוצמה המיוחדת של השפה העברית וכוחם לא רק בכושר התיאור אלא גם בתמציתיות".

העיסוק בספרות עיונית בפרט ובאקדמיה בכלל מאפיין את בחירותיו של פרידמן לכל אורך השנים. פעמים רבות הציעו לו להתמנות לשופט בעליון אבל פרידמן העדיף ללמוד, לכתוב וללמד. ספרו “חוזים" נחשב לאחד החשובים בתחום. הוא דחה את הצעותיהם של מאיר שמגר ואהרן ברק לכהן כשופט והוגדר לימים על ידי השופט מישאל חשין כמי ש"אין ספק שהיה ראוי לכהן בעליון". “כאקדמאי, אני יכול לבחור לי את הנושאים שבהם אני עוסק", מנמק פרידמן.

את פרסומו קנה כשהחל לבקר את האקטיביזם השיפוטי, שהפך לדבריו ממתון לחריף והרחיב לדעתו באופן דרסטי את כוחו של בית המשפט: “אני רוצה להזכיר שהשופט משה לנדוי, נשיא העליון בכבודו ובעצמו, התבטא בחריפות רבה משאני התבטאתי באותם ימים. הוא אמר שהשופטים חושבים על עצמם כמו השליט הפילוסוף אפלטון. הם מתנתקים מהתפקיד וזה מסוכן להם ומסוכן למדינה".

גם נגד שיטת מינוי השופטים לעליון יצאת בחריפות.
“חשבתי שהשיטה שלפיה בית המשפט העליון ממנה את השופטים מביאה לתוצאות לא נכונות".

ההתבטאויות הללו גררו ביקורת חריפה נגדך. אפילו ידידיך לשעבר חשין וברק יצאו נגדך. אפילו תומך כאוריאל רייכמן כתב ש"ההסתה של פרידמן נגד בית המשפט העליון יוצרת דה־לגיטימציה של המערכת המשפטית ומעוררת פחד ושנאה".
“זה לא היה נוח, אבל כשיוצאים נגד בית המשפט בנסיבות כאלה, זה מה שצפוי. הופתעתי לטובה דווקא מהתמיכה שהייתה לי מקרב המיעוט, בין השאר גם אמנון רובינשטיין תמך בי באותו זמן, וכמובן הדברים השתנו בהדרגה. היום הביקורת שלי נשמעת מתונה, כי יש קבוצה הרבה יותר גדולה שחושבת בכיוון הזה. היום כבר מבינים שיש ויכוח ושהוא לגיטימי".

היום ההתקפות על מערכת המשפט הן חסרות תקדים בחומרתן.
“היו התבטאויות בסגנון לא ראוי. בית משפט לא פטור מביקורת, אבל ברור שזה צריך להיות בסגנון מכבד ולא בהתקפות שמדברות על חורבן הבית המשפטי. אני אגב חושב שצריך לדבר בצורה תרבותית ככל האפשר גם על ראש הממשלה ועל השרים".

אתה שותף לתחושה של חלק מהציבור שהפרקליטות והתביעה לא עושות את תפקידן בהגינות?
“אני חושב שבתחום הפלילי זכויות הנאשם אינן מוגנות די הצורך. אין בקרה על התביעה, אין מגבלה של זמן לחקירות. גם פסיקת בית המשפט שכתב אישום מבחינת המשפט המינהלי הוא כמו הרשעה בעייתית, כי זה אומר שאיש ציבור בכיר או ראש עיר חייב להתפטר מתפקידו. ועכשיו השאלה היא ממה יחיה ואיך הוא יממן את ההגנה המשפטית כשהיא נמשכת שנה ושנתיים ולפעמים גם עשר שנים. למעשה המוצא הכמעט יחיד שלו הוא להגיע להסדר טיעון, ולכן אנחנו רואים גידול עצום בהסדרי טיעון גם אצל אנשי ציבור וגם אצל נאשמים אחרים".

מה הפתרון?
“בקרה שתמנע את החקירות האינסופיות. אם אין לחץ על הפרקליטות, היא עובדת לאט. זה כמעט טבע האדם. אם הוא לא תלוי בתוצאות, אז יש לו כל מיני עניינים והוא לא מוכרח למהר. זה אחד הדברים שניסיתי להעביר כשר המשפטים ולא הספקתי להשלים. בקרה ופיקוח על חקירה ובעיקר על משך החקירה. וגם צמצום השימוש בעבירות מעורפלות כמו הפרת אמונים".

מערכת המשפט טוענת להגנתה שהסחבת נובעת מעומס תיקים ומבעיית כוח אדם.
“זה יכול להיות, אבל אני זוכר שהתקבלה תוספת גדולה מאוד של תקנים למערכת התביעה וזה לא פתר את הבעיה. תמיד אפשר לומר שאין מספיק כוח אדם, אבל כשאין לתביעה אינטרס אמיתי ויש כל מיני לחצים אחרים, אז הדברים נדחים. זו לא בעיה רק של התביעה, אלא של כל הבירוקרטיה הממשלתית. כל מהלך נתקע המון זמן. אם רוצים למשל לפתור את בעיות התחבורה הציבורית, מתכננים פתרונות שאורכים שנים. אומנם גם דחיית פתרונות בתחבורה זה מסכן חיים, אבל לתביעה יש אופי אחר, היא פוגעת בכבוד האדם".

כל חוליי הבירוקרטיה הם בסופו של דבר זכויות אדם ולפעמים גם חיי אדם.
“אבל התביעה הפלילית היא הוקעת אדם ונידויו מהחברה. זה דבר הרבה יותר קיצוני מהמחיר הפיזי. אדם שלא חי בעולם הפשע, חקירה, מעצר או כתב אישום הם טראומה שכמעט שום דבר פיזי לא משתווה אליה. על אחת כמה וכמה כשמדובר באנשי ציבור".

אנשי הציבור תוקפים את התביעה בחריפות חסרת תקדים, דוגמת ההתקפה הפרועה של ח"כ דודי אמסלם על נשיאת העליון אסתר חיות.
“אי אפשר להשלים עם הדברים האלה, אני חושב שבמקרה הזה ועדת האתיקה של הכנסת חייבת לפעול. אבל יש טענה שבגלל שהליכוד מחרים את ועדות הכנסת, לא הצליחו עדיין להרכיב חלק מהן. זה חלק מהבעיה של תפקוד המערכת הציבורית. העובדה שאין ועדת אתיקה ושהיא לא טיפלה בהתבטאות הזו היא דבר רע מאוד".

מה דעתך על תפקוד ממשלת השינוי?
“יכולת התפקוד של ממשלות בענייני פנים היא מאוד חלשה ובמידה רבה היא מוכתבת על ידי הבירוקרטיה הממשלתית ועל ידי גופים לא נבחרים, כמו הפקידות הבכירה והיועצים המשפטיים ולכן ככה זה נראה. בענייני חוץ וביטחון התפקוד של הממשלה החדשה בסדר. אני חושב שגם בעניין הקורונה הטיפול היה מוצלח בסך הכל, אבל בענייני פנים כמו תחבורה ציבורית בשבת, גיור, נישואים אזרחיים וכדומה הממשלה כמעט לא מסוגלת לתפקד, ולכן אנחנו נמצאים במצב שבו למשל מאות אלפים לא יכולים להתחתן בישראל. מקרה יוצא דופן היה מתווה הגז, כשממשלת נתניהו ביחד עם השר יובל שטייניץ, ואני אומר זאת לזכותם, הצליחה להעביר את מתווה הגז בעצמה, נגד הבירוקרטיה. זו הייתה אחת ההצלחות של ממשלת נתניהו".

מה דעתך על התפקוד של גדעון סער כשר משפטים?
“הבחירה שלו ביועצת משפטית היא טובה. והוא הצהיר שיפעל לפיצול תפקיד היועץ המשפטי. יש לו אפשרות לעשות את זה מבחינה פוליטית, כך שזה המבחן הגדול שלו. אם יצליח, זה יהיה הישג עצום".

ובזמנו איילת שקד כשרת המשפטים?
“אני חושב שהיא המשיכה את הקו שניסיתי להנהיג ואחריי גם השר יעקב נאמן, אם כי היא פעלה במגבלות, כי נתניהו לא אפשר שינויים ממשיים. השינוי המשמעותי שהתחיל בזמני והיא המשיכה היה צמצום המעורבות הפוליטית במינוי שופטים, בייחוד לבית המשפט העליון. אני פעלתי להפסקת המינויים הזמניים לעליון, כי בית המשפט העליון עמד על כך שלא יתמנה שופט מחוזי לעליון אלא אם היה בתקופת חניכה במינוי זמני. הדבר הזה העניק לבית המשפט כוח גדול על בחירת השופטים שהתמנו לעליון, כי אם היו שופטים במינוי זמני שלא היו מקובלים עליהם, הם יכלו להגיד, ראינו אותו בפועל, הוא לא מתאים לנו. המצב הזה התחיל להשתנות בזמני, ונמשך גם בזמן נאמן וגם בזמן שקד. התוצאה היא שבית המשפט היום יותר מגוון".

כל כך מגוון, עד שגם אתי כרייף השתרבבה לתוכו כשופטת של בית משפט השלום.
“כנראה הייתה מעורבות של יו"ר לשכת עורכי הדין במינוי שלה. התוצאה היא כפי שראינו כולנו. אין לי ספק שהיא עברה משבר גדול, כולל עם הטלפון שלה. אחרי משבר כזה לא הייתי רוצה להעביר איזשהו שיפוט על מה שהיא אמרה".

אתי כרייף (צילום: קשת 12)אתי כרייף (צילום: קשת 12)

אתה מתגעגע למשרד המשפטים?
“יש דברים שאני חושב עליהם שאולי הייתי יכול לעשות אחרת, אבל בוודאי שאין לי שום מחשבה על חזרה לשם. מצד אחד יש לי דעות פוליטיות שלא הסתרתי אף פעם, אבל המעורבות הפוליטית שלי הייתה תמיד ללא רצון להשיג תפקיד במישור הפוליטי. גם כשהייתי מועמד לכנסת, זה תמיד היה לקראת המספר 120, כמו קישוט, רק כשהתגלגלה ההצעה להיות שר משפטים קיבלתי אותה. אבל תמיד, גם במישור האקדמי, נשארתי במשרת דיקן, לא רציתי להתקדם למשרה ניהולית גבוהה יותר".

חרטות?
“יש לי, אבל אני לא נוהג לפרט אותן".

ובכל זאת?
“לא יודע אם הייתי צריך להיות בוועדת בייסקי לשיפוט. אני לא בטוח שאני אוהב לשפוט בני אדם".