מריומה קליין הקימה בעשר אצבעותיה מוסד יחיד ומיוחד - ״בית השאנטי" ובאמצעותו הצילה רבבות של בני נוער במצוקה, שמצאו אצלה בית חם ואוכל, לגוף ולנפש. מי שנרדם בשמירה זה לא היא, היא אינה אשת מקצוע של נפש וגם לא אורגן רב תחומי, מי שאחראי על הביקורת ותפקידו לפקח על הנעשה בתחומו, זה שוב - המדינה.

האצבע המאשימה צריכה היתה להיות מופנית כלפי משרד הרווחה, שהוא- הגוף הרגולטורי המפקח. על המדינה היה להכניס לשם עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים ומטפלים עם ההכשרות הדרושות. לו עשתה זאת, יש סיכוי גבוה מאוד- שכל זה לא היה קורה.

הכתבה אתמול זעזעה אותי. ליבי התהפך בקרבי. העיסוק בזכויות קטינים ובהגנה עליהם הוא מרכז עיסוקי המקצועי ולכך אני מחוברת כל כך לנושא ומכירה אותו לעומק על כל רבדיו. 

בתוך עולם התוכן של זכויות קטינים, בתוך הליכים משפטיים סבוכים תמיד מנופפים ב-״הילדים הכי חשובים״ - מה שבמבחן המציאות נכשל. כמעט כמו בכתבה אתמול.  

למרות ששם המשפחה שלנו זהה, אין ביני לבין מריומה קליין קשר, לא משפחתי ואפילו לא מקצועי. אני עצמי גדלתי לאמא שהקימה בעשר אצבעותיה מוסד חרדי לנערות במצוקה, במשך שנות ילדותי ביליתי שעות רבות עם בנות הפנימייה שאימי הקימה (ברוריה קליין שתבדל״א). הפנימיה קלטה מידי שבוע בנות מבתים הרוסים, במצוקה קשה, לעיתים גם עם בעיות התנהגותיות קשות וראיתי אותן - מגיעות לפנימייה מכונסות, מפוחדות, לעיתים גם עם התפרצויות זעם. אבל גם ראיתי את השינוי בחלוף זמן קצר, מתנחמות באהבה שהרעיפו עליהן אימי והצוות ומתמסרות מהר מאוד לביטחון שהמקום נתן להן. 

אני יודעת מה זה דרש מאימי, היא עבדה שם לילות כימים ואנחנו, ילדיה שלה, הערצנו אותה על זה ורק ניסינו לעזור. 

עורכת הדין חוה קליין (צילום: שי קדם)עורכת הדין חוה קליין (צילום: שי קדם)

אימי ניהלה את המקום ביד רמה, במסירות אין קץ. וכן, גם עם ידע מקצוע (לאימי 5 תארים, 3 בפסיכולוגיה וחינוך ו2 במשפטים) - ובתוספת בלתי מתפשרת של נוכחות אנשי מקצוע - עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים. אלו אפשרו לישון בשקט, שהמענים האמיתיים , וגם הביקורת, הכל נמצא שם. וזה חשוב לא פחות מהעשייה בבסיסה. 

לפעול לטובת הילדים מחייב יכולת של האחראי עליהם להבין שהוא לא מבין הכל ושיש אנשי מקצוע שיכולים לעזור ולאפשר להם להיות שם ולעשות את מה שהם מבינים לנכון. התנהלות נכונה מול גורמי המקצוע - יכולה בהחלט להציל את המצב.

בדומה, בהליכים משפטיים של גירושין בין ההורים - הסדרי שהות (גם בין סבים לנכדים - תתפלאו, יש ילדים וכלות/חתנים שמונעים מסבים לפגוש בנכדים), הליכי חטיפה, ניכור הורי - בכולם יש טענות קשות של האחראים על הקטינים, כנגד הבוגרים האחרים - ואת מי שוכחים לשים במרכז? את הקטינים. הדרך היחידה לבחון את טובתם של הקטינים היא דרך אנשי מקצוע המומחים בנפש. פסיכולוגים ועובדים סוציאליים ומומחים נוספים לפי הצורך. כמו תמיד - תבחרו את המנוסים והמקצועיים שבהם ואת אלו שאתם מתחברים אליהם, אבל בכנות, ותנו להם להוביל.

בדיוק כמו שעבור טיפול שיניים - תלכו לרופא שיניים, ועבור טיפול לרכב- תלכו למוסך. 

הכתבה אתמול זעזעה. הנוער הנפגע יכול היה לקבל מענים נכונים, אילו רק היו שם אנשי המקצוע. הכתבה העירה אותנו למענים הדחופים שיש להכניס לחייהם של השוהים בבית השאנטי, ולקטינים במצוקה בכלל,  אבל הכתובת לטענות היא אל הרגולטור המפקח, משרד הרווחה, שלא השכיל להכניס לשם פיקוח ראוי וכמובן מטפלים מקצועיים עד כה. עצוב ומביש. 

למריומה, יהיו חסרונותיה האישיותיים האנושיים באשר יהיו, אני עדיין מרגישה הערכה גדולה על כל אלו שהצילה - ותציל.

לביקור באתר של עו"ד חוה קליין לחצו כאן