החוק מאפשר לבני הזוג לקבוע בעצמם את אופן צבירת וחלוקת הרכוש וזאת באמצעות הסכם ממון שיערכו ביניהם.
בהעדר הסכם קובע החוק כי יחול שיתוף עקרוני בזכויות רכושיות.
יחד עם זאת, החוק מעניק שיקול דעת לערכאה השיפוטית לקבוע חלוקה לא שוויונית במקרים הנראים לה מתאימים.
החוק מחייב הן את בית המשפט האזרחי והן את בית הדין הדתי אולם היישום שלו בשתי הערכאות השיפוטיות אינו זהה.
לעומת זאת, הדין הדתי כן מעניק משקל להתנהגות האישית של בני הזוג ובמקרים מתאימים עשויה התנהגות כזו לשלול זכויות אישיות (כגון מזונות וכתובה) ואף לפגוע בזכויות רכושיות.
פסיקה ותיקה של בית המשפט העליון כבר קבעה כי לבית הדין הרבני אסור לפגוע בזכויות רכושיות בגלל טענות להתנהגות אישית כגון בגידה ואכן בשנים האחרונות נעלמה התופעה של פגיעה ישירה ברכוש בשל טענות מסוג זה.
כך התפתחה פרקטיקה משפטית שקבעה כי ניתן לטעון להפרדה רכושית בהסתמך על התנהגות אישית כגון בגידה. במקרים כאלה קבע בית הדין כי התנהגות אישית כזו מעידה על חוסר רצון לשיתוף רכושי וממילא התוצאה הנה חלוקה לא שוויונית של הרכוש.
בהתאם לקביעת בית המשפט העליון הפרדה רכושית יש להוכיח באמצעות פעולות רלוונטיות כגון רכישה נפרדת של רכוש או התנהלות כלכלית המוכיחה כי רכוש מסויים אינו משותף.
לעומת זאת, התנהגות אישית (כגון בגידה) כשלעצמה לא תהווה נתון רלוונטי להוכחת שיתוף או הפרדה רכושית.
לא ניתן לגייס התנהלות אישית לצורך הצדקה של הפרדה רכושית או פגיעה בזכויות רכושיות.
התרעות פיקוד העורף