"זה צובט בלב", אומרת אולניק, "זה מקומם מכעיס ומעציב. אין איזה רגש בכל מתווה השלילי של החיים שלא ניתן להשליך מהמקרים האלו. מאז המקרה של איציק סעידיאן נרשמו כבר יותר מ-20 מקרים של אנשים שסבלו פוסט טראומה ששמו קץ לחייהם. היית חושב שזה יטלטל אותנו, יזעזע את המערכת, אבל אף אחד לא מדבר על זה. אף אחד לא מתעניין במצב הנורא הזה".
עו"ד אולניק התמודדה בעצמה עם פוסט טראומה בעקבות אירוע אסון כפר גלעדי במלחמת לבנון השנייה, אז נכחה במקום במסגרת שירותה הצבאי. לדבריה, גם במקרה הפרטי שלה היה קושי רב בהשגת ההכרה מהמדינה, מאגף השיקום, להתמודדות הלא פשוטה שלה. "הנחת היסוד של הוועדות הרפואיות ", היא אומרת, "היא שאתה שקרן, ואני אומרת את זה לצערי הרב. גם 17 שנה לאחר האסון שאני עצמי חוויתי, אני עדיין זוכרת בכל רמ"ח איברי את ההשפלה. כמי שזכתה בצל"ש, כמי שאת ההתנהלות שלה מלמדים בקורס קצינים בצבא, אני זוכרת בעיקר את ההשפלה, ואת היחס המזלזל. הם שאלו אותי איך יכול להיות שלמרות מה שקרה הלכתי ללמוד והתחתנתי וטענו שאני שקרנית ולא באמת סובלת".
עו"ד אולניק מלווה בעבודתה, בין השאר, נפגעי פוסט טראומה בדרכם לקבל הכרה מגופי המדינה השונים ועד למיצוי זכויותיהם. "היחס צריך להיות שונה לגמרי", היא אומרת בצער. "אין במדינה את ההבנה של מה זה שירות צבאי, מה זו לחימה ואיך היא משפיעה על בחורים ובחורות צעירים כל כך. זה לא אירוע טבעי בחייו של אדם. אין עוד הרבה מדינות שצעירים מתמודדים בהם עם שירות צבאי ומקרים קשים, בלי שעברו הכנה לזה. אף אחד לא מכין אותנו למה נראה בצבא, למה נעבור. ואם אין לך אבא או אח או חבר שסובלים מפוסט טראומה אז אתה גם לא יודע מה זה מהבית".
לאחר הגשת הטפסים, אמור אגף השיקום ליצור קשר עם הנפגע ולעדכן אותו בהמשך ההליך וההכרה בו כנפגע פוסט טראומה. אולם, לדברי עו"ד אולניק, שיחת הטלפון מאגף השיקום עלולה, ולרוב לוקחת, זמן רב מדי. "היה רצוי", היא אומרת, שאגף השיקום יתייחס למקרים האלו באופן מיידי, שישאל איך אפשר לעזור ומה אותו נפגע צריך. אמא של בר כלף, למשל, לא ידעה איך עליה לפעול. אם יש נפגע פוסט טראומה שלא מצליח לנהל שיח, בטח לא עם אדם זר, המערכת אטומה לסיטואציה שלו".
התרעות פיקוד העורף