"בשבוע הראשון אחרי ה-7 באוקטובר תפקדתי כרגיל, אפילו התנדבתי, אבל אז התחילו הסיוטים. הלילות הפכו נוראיים, החלומות מבהילים והכל חוזר אליך. פתאום התחלתי להבין מה עברתי ועד כמה זה לא שפוי. אני ממש לא יכולה להגיד תודה שאני בחיים ולהמשיך הלאה, פשוט אי אפשר", כך מספרת להלה לוי, שניצלה ממסיבת הנובה באותה שבת ארורה. לוי, ביחד עם 42 נפגעים נוספים, הגישו בשבוע שעבר תביעת נזיקין נגד המשטרה, השב"כ וצה"ל על מחדלם ועל הרשלנות מצידם שהובילה, לטענתם, לנזק העצום. באמצעות באי כוחם, עוה"ד ענת גינזבורג וגלעד גינזבורג, דורשים הנפגעים 200 מיליון שקל פיצוי.
"כשהתחילו הטילים", משחזרת לוי, "אתה עדיין לא מבין מה קורה. מצד אחד אתה אומר, אוקיי אני בדרום, ואיזה חוק מרפי שזה קורה דווקא שאנחנו היינו שם. כשהתחלנו לצאת לכיוון הבית חשבתי שהכל טוב, התקשרתי לחברים לראות מה קורה איתם, שכולם יצאו משם, וכולם בסדר. החבר השלישי שאני תופסת אומר לי'יורים עלינו'. פתאום נעצרתי, מה זה אומר?".
לוי הייתה במסיבה עם בן הזוג שלה ונמלטה ביחד איתו. "היינו ברכב", היא מספרת, "והגענו לצומת שמחבל הורה לנו להסתובב. בדיעבד אנחנו יודעים שזה היה מחבל. הם ניסו לגרום לפקק, אני יודעת שיש את הצוואר בקבוק שראו, זה נגרם כתוצאה מלחץ, אבל גם הם ניסו לגרום לנו לגרום לפקק".
משם נמלטה לוי ביחד עם בן זוגה לביתה של ניצולת שואה בקיבוץ שהסתירה אותם בממ"ד. "היא ניסתה להסיח את דעתנו בסיפור. אני מקשיבה לה ואני אומרת איזה קטע הזוי, איך הגענו למצב שניצולת שואה מחביאה אותנו בבית שלה ומגינה עלינו? זה שאנחנו בורחים שמנסים לרצוח אותנו - איזה לופ לא נורמלי".
בחזרה הביתה הגיעה לוי אחרי 9 שעות. "החלטתי לברוח גם מביתה של האישה והגענו הביתה. בימים הראשונים אתה בכלל לא מבין מה קרה. יצאנו מהבית, עוד לא מעכלים, הלכנו להתנדב, כל אחד מאיתנו הלך, התנדבנו בהכנת אוכל בשינוע, כל מה שצריך, ורק אחרי שבוע התחלנו להבין. ההבנה היא יותר נפשית. בשבוע הראשון אתה אומר 'אוקיי, אני בחיים וזה לא מובן מאליו'. טוב, בוא, אין מקום לשבת ולהיות בעצב ואנחנו בחיים. ואז מתחילים הלילות להיות נוראיים ואז פתאום החלומות והכל חוזר אליך ואז אתה פתאום מבין מה עברת וזה לא שפוי ואתה ממש לא יכול להגיד תודה שאני בחיים אני ממשיך בחיים, פשוט לא יכול".
"כולם", ממשיכה לוי, "אומרים איזה יופי, תגידי תודה שניצלת. היופי והכיף הוא בשביל המשפחה שלי והחברים שלי בשבילם זה כיף שניצלתי, אבל מה איתי? מה עם הסיוטים שלי? מה עם הניתוקים? מה עם הפחדים והחרדות? אני אמרתי את זה לא פעם, הייתי מעדיפה, אם היו אומרים לי, בואי תפצעי פיזי אבל לא נפשי, הייתי מוכנה לקחת את זה, באמת. לגורמים שהיו אחראים, אלו שאנחנו תובעים, אני רק מבקשת שייקחו אחריות, אני לא אשמה שהלכתי לרקוד".
"מצד אחד", מוסיף גלעד גינזבורג, "הגיעו אנשים וסיפרו על פגיעות קשות, פיזיות ונפשיות. במקביל אנחנו מתחילים לשמוע הרבה סיפורים שקשורים במחדלים כאלה ואחרים, עדויות מתחילות להצטבר, אנחנו מקבלים הרבה מידעים ואנחנו מבינים שקרה פה משהו שהוא לא תקין ולא סביר. אנחנו מתחילים לחקור יותר לעומק".
"האישור ניתן", מוסיפה גינזבורג, "וזו רשלנות קשה כי לא היו צריכים לאפשר את המסיבה הזאת שם. בשום פנים ואופן על גבול עזה. כל כך סמוך לגבול עזה, אבל זה לא כל הרשלנות. בוודאי שזה לא נגמר בזה. המסיבה החלה ב-6 לחודש והייתה אמורה להימשך בכל שישי-שבת. ואז בלילה שבין שישי לשבת בסיבות חצות יש התראות לגבי אירוע חריג בעזה. היו התייעצויות בין הגורמים הצה"ליים ושב"כ, את זה יודעים, למה האנשים במסיבה לא עודכנו בכך? יש מסיבה של 3,500 איש באותה גזרה באותו מקום, מה הדבר המינימלי שלא עולה כסף שצריך לעשות? שיחת טלפון. תרימו טלפון למפיקי האירוע ותתנו הנחייה לפזר את המסיבה מיידית, ואת זה לא עשו. אם היו מרימים את השיחת טלפון הזו, לפחות ה-3,500 איש האלה היו ניצלים. זה בדיוק הסיפור. שיחת טלפון אחת. לא יותר מזה. ואת זה לא עשו. זה איום ונורא, זה דבר שאי אפשר לקבל אותו. זו רשלנות וזה מחדל נוראי. סליחה, אתם הפקרתם 3,500 אנשים".
בוחבוט: "יש שכל ישר ויש אחריות, ומי שמפיק אירוע והמשטרה שנותנת רישיון והצבא שנותן רישיון, דבר ראשון שצריך לקפוץ להם לראש זה לפזר את המסיבה. אנשים נמצאים שם חשופים לגמרי זה לא משווה אותם לאנשים שגרים בקיבוצים שבכלל, חיים תחת סכנה וגרים בתוך מקום מוגן יחסית, הם חשופים בשטח, ויודעים שהולך להיות חטיפה או תקיפה של ישוב, יודעים את זה בצבא. ולא עושים כלום, לא מפזרים. יותר מזה, גם מפקד האוגדה, גם מפקד החטיבה הצפונית שנתן את האישור הוקפצו באותו לילה והיו בדרך למטה שלהם. היה להם מספיק זמן לתת הנחייה למשטרה לפזר את המסיבה, ואף אחד לא עושה את זה".
ענת גינזבורג: ועדת חקירה ממלכתית, ואני מאוד מקווה שהיא תוקם, צריכה לדון בהרבה דברים, אני לא חושבת שהיא צריכה לדון בזה. אני חושבת שוועדת החקירה צריכה לדון בעיקר בכל מה שקרה בחודשים שלפני כן ויהיה חומר למכביר. הרשלנות הזו שאנחנו מתארים ומפרטים בשביל זה לא צריך ועדת חקירה – זה במפורש, הדברים הם חד משמעיים וברורים, לצערנו הרב".
"דבר נוסף", היא מוסיפה, "יש מצד אחד את הקצבת נפגעי איבה, זה סכום שמשתלם מדי חודש בהתאם לדרגת נכות שביטוח לאומי קובע. אנחנו לא מדברים על סכומי עתק וצריך להבין את זה – אלו סכומים שנכנסים בטפטוף כל חודש, בתביעת נזיקין מקבלים בפעם אחת. צריך להוכיח את החבות ואת האחריות, את הרשלנות ואת המחדלים, ואז ביהמ"ש עובר לדון בנזק. הנזק בגילאים כאלה הוא כמה מיליונים טובים לכל אחד. אז איך מגיעים ל-200 מיליון שקל? אתה פשוט לוקח את אותם בין 4-5 מיליון שקל לאחד, זה דיפרנציאלי, כל אחד יקבל פיצוי אחר. לגבי כל אחד פורט בתביעה הנזק שלו. היו ויש פניות רבות ביותר. זאת אומרת, כתבנו גם בתביעה שאנחנו שומרים על הזכות לצרף ניצולות וניצולים נוספים ואכן יהיה גל כזה בזמן הקרוב".
"חשוב להבין", מדגיש עו"ד גלעד גינזבורג, "שיש תקדים בביהמ"ש העליון, תקדים של המשרד שלנו, בתביעה שהוגשה נגד הרשות הפלסטינית. התקדים הזה בא ואומר שבעצם יש לך את האפשרות ללכת בשני מסלוליים – גם במסלול נזיקי וגם מול ביטוח לאומי ובסוף לבחור במסלול המועדף עליך. כשאנחנו מסתכלים על האופציה של ביטוח לאומי לנפגעי איבה – לכל נפגע איבה יש אפשרות ללכת ולהגיש תביעה ולמצות את הזכויות. אלא מול זה יש את התביעה הנזיקית, בתביעה זו יש לאותו נפגע שתובע אופצייה להיטיב את נזקיו – כלומר, לקבל פיצוי פרקטי שיאפשר לו להתמודד עם הקשיים שיהיו לו. אלו אנשים שיצטרכו ממון רב בהמשך החיים, הם לא יוכלו לעבוד כמו שצריך ויצטרכו כספים מעבר למה שניתן בקופות חולים. טיפולים נפשיים – פסיכולוגים ופסיכיאטריים זה מאוד יקר".
התרעות פיקוד העורף