האם ישראל היא גן עדן לחייבים?

השנים האחרונות היו קשות על המשק הישראלי, ועל בעלי העסקים הקטנים והבינוניים בפרט. עוד בטרם פרצה המלחמה והשלכותיה הכלכליות, חוו הישראלים מגפה עולמית, הקורונה, ששיתקה את המשק לסירוגין במשך כמעט שנתיים, עליות הריבית, יוקר המחייה וגורמים נוספים הובילו אצל רבים לקשיים כלכליים. הנתונים גם כיום הם מטרידים אך נראה כי הרע, מבחינה כלכלית, עדיין לפנינו. עסקים רבים מודיעים כי הם לא עומדים בנטל, משפחות רבות שפונו אינן יכולות להמשיך ולהתקיים כלכלית והקשיים הולכים ונערמים.

ככל שמדובר בהליכי חדלות פירעון, האם ישראל מקלה על חייבים לחמוק מהחובות? האם מדובר בגן לעדן לחייבים, והאם יכול להיות שאפילו קל מדי להיפטר מהחובות?

על השאלה האם ישראל היא באמת גן עדן לחייבים?, הוא משיב: "צריך לעשות סוף לסטיגמות הללו. אף אדם לא קם בבוקר ורוצה למצוא עצמו בחובות, אף אדם לא קם בבוקר ורוצה שחשבון הבנק שלו יהיה מעוקל והוא לא רוצה להסתבך עם עיקולי משכורת, שיבואו אליו הביתה או שהעסק וחלום החיים שלו למעשה נגוז. 95% מהאנשים שמתסבכים בחובות הם באמת אנשים שזה קרה להם בתום לב, הם לא תכננו זאת. אנחנו רואים מה עובר עלינו כאן במדינה – מקורונה, לעליות הריבית, למשבר ההייטק, למשבר בשוק העבודה למלחמות, זה לא קל לשרוד כאן. רוב החברות שקרסו נקלעו לכך בתום לב. במדינת ישראל לא חסרים אירועים יומיומיים שיכולים להשפיע עליך, גם אם אתה הכי טוב במה שאתה עושה".

לדברי עו"ד סנדה, בעבר ההליך נמשך שנה וחצי, אך ברפורמה שאושרה בשנת 2013, בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, בדגש על השיקום הכלכלי, ההליך אמור לקחת כ-12 חודשים אינטנסיביים מאוד. "אדם", הוא מוסיף, "צריך להתחיל את ההליך, להוכיח את כל מה שיש לו, להראות את הנכסים ומה הוא יכול לשלם, פוטנציאל ההשתכרות שלו ולהגיע לדיון שבו ימצו זאת ויקבעו לו תוכנית פירעון ראויה".

"התשלום", ממשיך עו"ד סנדה, "יהיה בהתאם ליכולת הכלכלית. גובה החובות אינו הפקטור כיום. זה לא משנה כמה אתה חייב אלא כמה אתה יכול לשלם מדי חודש, מה נשאר לך בדלתא החודשית בין ההכנסות להוצאות על פני תקופה של 36 חודשים. במדינת ישראל לא משעבדים אדם לחובות. בהתאם לחוק ביהמ"ש יכול להורות על הוספת תשלומים למשך 36 חודשים, כלומר בנוסף לשנה עוד שנתיים לשלם תשלומים חודשיים".

לדברי עו"ד סנה, סיום ההליך הוא האינטרס של כולם. "ביהמ"ש סוגר תיק", הוא אומר, "הנושים קיבלו את הכסף לכיס וזה שווה להם הרבה – בפיקדונות, בהשקעות וכדומה. החייב מוצא את עצמו בחזרה כגורם יצרני במשק וכולם מרוצים".