"הפשיעה האלימה במגזר הערבי הולכת וגואה". המשפט הזה שגור כבר כמעט בפי כל אזרח במדינה. כולם מפנים את האצבע המאשימה כלפי המשטרה וטוענים כלפיה לאובדן משילות, אבל, וכאן חייבים לומר את האמת, ברעה החולה הזאת אין אשם בודד. כמו שאין תרופת פלא או טיפול עזרה ראשונה כדי למגר אותה.

המגזר הערבי, בחלקו הלא מבוטל בעצמו, אובד עצות נוכח ההסלמה במספר אירועי הירי, החיסולים ומאבקי הכוח והשליטה בין ארגוני הפשיעה. זאת לצד הסכסוכים המשפחתיים על קרקעות והקרבות המדממים בין חמולות. 

אותם אובדי עצות מפגינים חוסר אונים נוכח העובדה שהם עצמם, באמצעות מנהיגי המגזר, כבר לא בעלי השפעה ולא מצליחים להשיב את הסדר. "אין יותר בעלי בית למעט אותם ארגונים ויש פה מאבק על כסף, יוקרה וכבוד", אמר לנו גורם במגזר.

המשטרה נערכת לטיפול יסודי, ולשם כך צריך תקציבים וכוחות גדולים, וזה לוקח זמן ובמירוץ הזה מול המרצחים במגזר. ההשתהות גובה מחיר דמים ולא מעט.

בהתמודדות, או יותר נכון במלחמה הזאת, צריך שילוב כוחות, כמו שמנסה אולי המפכ"ל בשבוע האחרון לעשות, אבל גם זה לא יספיק. צריך הרבה יותר כוחות ולא טיפול נקודתי. אי אפשר לרדת לחיים של תושבי אום אל פאחם ל –20 שעות ולמחרת יתרחש שם רצח משולש. זה לעג לרש. 

המבצעים האלה של איסוף כלי נשק מצויינים וחשובים, אבל הם לא מספקים את הסחורה בסופו של יום. 24 קורבנות בחודש ושלושה ימים זה הרבה יותר מדי, ובנתונים כאלו של פתיחת שנה אנחנו נצטרך להתמודד עם עוד שנה מדממת, וזה בלתי נתפס.

האירועים במגזר הערבי אומנם מתרחשים ברובם בתוך הבית הפרטי שלהם, לכאורה, אבל אסור לתת לאירועים הללו להימשך. חייבים לעצור את הכדור שלג הזה, עכשיו ובמיידי, אחרת הוא יתפוצץ לכולנו.

אז יש לראש הממשלה ים של עבודה וטיפול במלחמת חרבות ברזל ובשחרור השבויים, וזוהי בהחלט המשימה החשובה במעלה, אלא שלצד זאת הוא חייב לפקוח עין לעבר הפשיעה במגזר הערבי ולהחליט על מלחמה בלתי מתפשרת גם בזירה הזאת.