הדרך הבטוחה ביותר למוטט דמוקרטיה – ולא רק דמוקרטיה, אלא כל שיטת משטר – היא בביטול עצמאות מערכת המשפט ובהכפפתה לרצון הממשלה, או העומד בראשה. השגת מטרה זו נסללת, כבר בהתחלה, דרך אי־ציות להחלטות בית המשפט. זה בדיוק מה שנעשה כיום על ידי חלק משרי הליכוד בתמיכה מבישה של חבריהם.
בשנת 1996 מונה ח"כ צחי הנגבי, חבר הליכוד ואיש ימין מובהק, לתפקיד שר המשפטים. הוא בנה שיתוף פעולה מלא ומסגרת של עבודה פורייה עם נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק. שרי הליכוד כיום סטו באופן קוטבי מנורמה זו. הרעל חלחל וחדר. הם מהדהדים מאבק נמשך ונחרץ נגד בית המשפט העליון כאילו היה אויב המדינה. הם פועלים ללא הרף כדי להחליש את אמון הציבור בבית המשפט העליון.
יריב לוין הפך את מאבקו בבית המשפט העליון לאפוס לאומי.
בעקשנותו המתמדת הוא עוד יהפוך לדמות מיתולוגית. הוא פועל בתכסיסנות חסרת גבולות. אין הוא אומר בישירות ובבוטות שלא יציית לצו בית המשפט. הוא יודע כי זו עבירה פלילית. לוין פשוט הוציא לנו את הנשמה עד שמונה דרך קבע נשיא חדש לבית המשפט העליון, שלא על פי העדפתו האישית. הוא לא מכיר בנבחר זה ולא ישתף עימו פעולה. ציבור הנזקקים לשירותי מערכת המשפט בישראל מגיע לכמיליון איש ואישה כמעט, 10% מכלל האוכלוסייה. כמו במיתולוגיה היוונית, הם ישלמו את מחיר חרון האלים.
למאבק מתוקשר זה, חסר התקדים בארצנו, הצטרף גם שר התקשורת, ד"ר שלמה קרעי. הוא הודיע פומבית בתחילת חודש ינואר כי לא יציית לצו בג"ץ. ובלשונו: "אני מודיע בזאת לבית המשפט הנכבד כי צו הביניים ניתן בחוסר סמכות ובניגוד לחוק. אני קובע כי קיימת מניעה חוקתית לקיומו, מחמת פגיעה חמורה בהפרדת הרשויות וביסודות הדמוקרטיה".המניעה לקיום הצו, מנקודת ראותו של שר התקשורת, אינה מניעה פיזית, אלא מניעה מכוח המבנה הדמוקרטי והוראות החוק – על פי שיפוטו שלו.
בכך, מציב עצמו שר התקשורת מעל בית המשפט העליון בענייני חוק ומשפט. הוא מייצר נורמה חוקתית חדשה. מכאן ואילך יוכל כל נושא משרה ציבורית בישראל, שאינו מסכים עם צו בית משפט המופנה כלפיו או הנוגע לתחומי אחריותו, לקבוע כי צו בית המשפט אינו חוקי. התוצאה, במילה פשוטה: אנרכיה.
יש הבדל עמוק ורב־משמעות בין ביקורת על החלטה שיפוטית ובין הכרזה פומבית כי החלטה שיפוטית לא תבוצע. החוק במדינת ישראל אינו סלחני כלפי מי שאינו מבצע החלטת בית משפט. זו עבירה פלילית על פי סעיף 287 לחוק העונשין. העונש עליה הוא שנת מאסר וקנס, ובנסיבות מיוחדות, עונש חמור יותר. שר המשפטים ושר התקשורת הם שני אנשים משכילים. לא ייתכן שהם אינם מבינים את הנזק האדיר שהם כבר גרמו, ושהם ממשיכים לגרום, למבנה הדמוקרטי של ישראל ולשיטת המשטר שלה.
הם בוודאי מבינים זאת – ועדיין רוצים להרוס את מערכת המשפט ולערער את אמון הציבור בה. הם ששים לפעול בחלל של הפקרות. הלוא אלה הם בדיוק המהלכים הפוגעים ללא תקנה באחדות העם.
מה מניע שני פוליטיקאים אלה? איך הם איבדו את האיזון בין מימוש השקפת עולמם ובין הצורך לשמור על מבנה מוסדות השלטון בישראל כפי שעוצבו בשורת חוקי היסוד, שהם חלק אמת מהחוקה הישראלית? מי ששואף למנהיגות אמת חייב לדעת לבנות ערכים, ולא להרסם. מותר לפעול, מותר לשכנע, אך אסור למוטט את המבנה.
לי לא מפריע שנשיא בית המשפט העליון נבחר ללא תמיכת נציגי הקואליציה, וששר המשפטים הכריז, בניגוד למסורת, כי לא ישתף פעולה עם נשיא בית המשפט העליון. בחירת נשיא בית המשפט העליון חשובה יותר. מערכת המשפט חייבת להיות חזקה מהמערכת הפוליטית. הגם שהיא לא נבחרה על ידי כלל הציבור, היא זו האמורה להגן על ערכי היסוד של מדינתנו. המערכת הפוליטית שלנו כבר היטיבה לשכנע אותנו כי היא מוכנה להפקיר ולמחוק את ערכי היסוד של המדינה.