בהמשך, השופטת וילנר נימקה מדוע ניתן להסתיר את ההסכם מאזרחי המדינה בטענה לנימוקים ביטחוניים בו בזמן שחמאס חשוף לפרטיו: "העותרת טוענת כאמור, כי החלטת המשיבים אינה יכולה "להסתתר מאחורי הטענה בדבר נימוק ביטחוני", שעה שפרטי המתווה ידועים לאויב; ואולם, העובדה שההסכם נערך עם האויב אינה מוציאה את הסוגיה שלפנינו מגדר ענייני ביטחון ויחסי חוץ של המדינה. לפיכך, ברירת המחדל בענייננו היא אי-פרסום נספח ב', כאמור לעיל. זאת ועוד: מטבע הדברים, קיימים מגוון שיקולים מדיניים וביטחוניים, מעבר להכרת האויב את ההסכם, אשר עשויים לעמוד בבסיס האיסור לפרסם חלקים ממנו, וביסוד העמדה להותיר איסור זה על כנו".
השופטת וילנר הוסיפה וקבעה כי "המשיבים וגורמי הביטחון הם בעלי הידע, המומחיות ושיקול הדעת בדבר ההשלכות הביטחוניות והמדיניות של פרסום נספח ב'; כפי שכבר נזכר, מתחם הביקורת השיפוטית בסוגיות כגון דא הוא צר ביותר, ואין זה ממנהגו של בית משפט זה להיכנס בנעליהם של בעלי הסמכות בעניינן".
מארגון "משמר הדמוקרטיה הישראלית" נמסר בתגובה: "מצער שבית המשפט לא עשה הבחנה בין תוכן ההסכם, שעניינו יחסי החוץ והביטחון של ישראל, לבין עקרון השקיפות - המחייב את ממשלת ישראל לדווח לציבור הישראלי מה נחתם והוסכם בשמו. העתירה התמקדה כל כולה בחובת הפרסום ולא בתוכן ההסכם. ועם זאת, פסק הדין אינו שולל החלטה עצמאית של הממשלה למלא את חובתה למסור לציבור דין וחשבון מלא על תוכן ההסכם שנחתם, לרבות שלב ב' ושלב ג' שהם חלק מההסכם שנחתם".
התרעות פיקוד העורף