החיים החדשים של אתי כרייף נחשפים: "אני מתה על זה"

בראיון מטלטל, השופטת לשעבר פותחת את כל הפצעים מפרשת "מין תמורת מינוי", מספרת על רגעים קשים מתוך חדרי החקירה ועל החוקרות במשטרה שלא היו יפות כמוה והתעללו בה.

מתוודה לראשונה על טעות המרה שעשתה בפרשת אפי נווה, חושפת אחת ולתמיד מה באמת קרה עם השר בדימוס כחלון, משתפת על בגידה כואבת שחוותה בעצמה, קובעת כי סטוצים ורומנים הם חלק מחיינו והם לא בלתי חוקיים. עוד מספרת על האכזבה מנתניהו שלא לקח אחריות אחרי השבעה באוקטובר, ההימלטות מהליכוד , על השיר החדש שהקליטה וחושפת למה עד היום לא הלכה עם בקיני.

ההתמודדות הכואבת עם פרשת "מין תמורת מינוי" והסערה התקשורתית שהתלוותה אליה לא שברו את רוחה של השופטת לשעבר שהפכה כיום לעורכת דין פליליסטית. בשיחה נוקבת עם מיקי לוין, כרייף חושפת את הצלקות שנותרו, מתעקשת על חפותה, ומגלה שדווקא מתוך המשבר הקשה מצאה דרך חדשה.

אני מצטערת בשביל המדינה שלי. חוכמת הבדיעבד זה חוכמה ללא חכמים. אם תשאלי אותי היום את מי הייתי שוכרת כדי להגן עליי, ואיך הייתי מתנהלת מול התקשורת, והאם הייתי פותחת את הפה שלי מההתחלה, והאם הייתי נלחמת כמו שאני יודעת שחושבת וצריך ונכון להילחם - כנראה הייתי יושבת על כס השיפוט היום.

כי לא היו ראיות לשוחד. בעיניי צריך לפטר את כל מי שהסכים לפתוח בחקירה נגדי בתיק הזה, כולל את פרקליט המדינה שאישר לפתוח בחקירה.

הפרקליטות הסתכלה על החומרים וראתה שאין ואי אפשר לעשות קשר בין המין למינוי. גם על ציר הזמן אי אפשר לקשור בין הדברים, וגם מבחינת התפקידים שלי ושלו אי אפשר לקשור.

אני שמחה שאת פותחת את זה. תשאלי אותי - האם מחקתי תגובות וטקסטים עם אפי נווה? חד משמעית לא. מחקתי עם כחלון ועם עוד ארבעה אנשים שונים.

כי אני תמימה וטובה הייתי. הייתי גדלה אצל סבתא שלי במושב, עולה חדשה מתוניס. כי ההורים שלי עולים חדשים מתוניס ומהודו, עובדים מאוד קשה כדי לפרנס את הבית. ואני גדלה בבית שמלמד אותי מה זה הכרת הטוב, מה זה אנושיות, מה זה להיות בן אדם, מה זה לשמור על ערכים של חברות ושל לויאליות ושל כנות ושל פרטיות האדם.

אני נפלתי הרבה פעמים בחיי. ואני בן אדם ואני לא חפה מטעויות. אני צריכה גם להתנצל על הטעויות שלי. אבל, אני לא מצטערת בפניך, לא בפני הציבור, לא בפני הפרקליטות, לא בפני המדינה. הם צריכים לתת לי מדליה כי הייתי שופטת מצוינת, כי הייתי עובדת מדינה מעולה, כי בחיים לא לקחתי יום אחד של מחלה, כי כל הדיונים אצלי התחילו בזמן ונגמרו בזמן.

תעשו בגוגל "מאגר יהלום". מה תמצאו? 30 אחוז משופטי מדינת ישראל נכשלים בקורס ההכנה לשיפוט, ולמרות זאת הם שופטים, חלקם שופטים מצוינים. הקורס הוא לא אורים ותומים, והוא לא אינדיקציה חד משמעית כדי לקבוע מי יהיה שופט טוב.

אני רוצה לראות שיעמדו בשורה אנשים שלא היו עושים טעות כשהם תרנגולת מרוטה בלי נוצות. במשך יותר משנתיים אני בחקירה הכי משפילה בספר החוקים שקוראים לה שוחד מיני.

את נכנסת לחדר החקירות, מקבלות את פנייך שתי נשים שלא נראות כמוך לא ביופי. יש קלסר על השולחן, כתוב עליו א' כ', ואז הן מצחקקות ועושות ככה. "את במקצוע העתיק ביותר בעולם". הן שואלות אותי בין לבין: "הכל אנחנו יודעות עלייך. הכל - כל לב, כל מסרון, כל חיזור, כל חיבוק שאי פעם היה לך בחיים".

כשאת אזרחית, את לא עובדת ציבור, את לא עובדת מדינה. הבן אדם שאת בקשר אינטימי איתו כמה שנים לפני, הוא לא יושב בוועדה. האם אני פניתי לו ואמרתי לו "תדאג להעביר אותי"? פונים לחברי הוועדה ושואלים אותם האם אותו אפי נווה פנה אליהם בקשר לאתי כרייף? כל אחד ואחת מהם, תשעה במספר - מה אומרים? לא.

התיק נסגר. ואז אמרו לי: "אם את לא פורשת מחר, מגישים נגדך כתב אישום על השמדת ראייה". אני לא רציתי להסכים. ייצגו אותי שני עורכי דין שאמרו לי "תקשיבי, את לא השמדת ראייה, את מחקת מסרונים שלא קשורים להליך". יש פרופסור דורון מנשה, אחראי לחוג למשפטים באוניברסיטת חיפה, שכתב חוות דעת מאוד רצינית ומעמיקה שזה לא יכול להיות השמדת ראייה.

אני מאוד רציתי. אני הגשתי תלונה לנציב התלונות על הפרקליטות. כולם שם מקומבנים כנראה אחד עם השני, לכאורה. מה אני עשיתי, רחמנא ליצלן? ניהלתי קשר עם מישהו שכעבור כמה שנים הפך להיות ראש לשכה.

---

זה בסדר, כל אחד ודעותיו. אני אומרת שוב: זה לא היה קשור לתפקיד. הוא לא ישב בוועדה. הוועדה אמרה שהוא לא פנה אליהם.

קודם גיליתי את עצמי מחדש. זכיתי. תודה לאל. לאהוב את מה שאני עושה פעמיים בגלגול הזה. הייתי קצינת משטרה, מאוד אהבתי את מה שאני עושה. הייתי תובעת כללית ובפיקוד של התביעה המשטרתית, ומאוד אהבתי את מה שאני עושה. הייתי שופטת, הייתי מאוהבת במה שאני עושה. ולא בגלל המעמד בכלל, להפך, הייתי כאחד האדם. ואז, כולם מכירים את הסיפור, צמחתי מחדש וגיליתי שאני מתה על מצלמות ואני מתה על במה.

ואני אוהבת לפלרטט עם אנשים ועם המצלמות ועם הבמה ועם הקהל. אני עושה הרצאות, אני כתבתי ספר על הפרשה. יכול להיות שתהיה אולי סדרה כמו ג'אדג' ג'ודי, כזה "ג'אדג' אתי" - תחשבי מי לא יצפה.

יש לי כעס על פרקליט המדינה, שנתן חסינות לפורצים. יש לי כעס על להב 433, שאיכשהו חושבת שהיא איזה יחידת עילית, ובעיניי היום היא נס קפה עילית, ולא יותר מזה - כי הם פתחו בחקירה מבישה, והחפיצו אותי, ופגעו בי על לא עוול בכפי. יש לי כעס גם על מי שייצג אותי. אני לא אהבתי את זה שלחצו עליי להסכים להסדר המאוד מביש ומחפיץ הזה. זאת הייתה סחיטה באיומים, ואני הייתי צריכה לצאת עם זה נגדם. אסור היה לסלק אותי ממערכת המשפט וזה מה שהם עשו. אני לא הסכמתי. הם כפו עליי, ואני נכנעתי.

אני יושבת בבית קפה עם שר האוצר שאומר לי בזו הלשון, "אני אדם מאוד עסוק. עלייך נטל הראיה לדאוג שניפגש". ואז אני כעבור שבוע ימים, מוצאת את עצמי לבד בבית אז אני כותבת לו "אני לבד. ואני רוצה להרים את נטל הראיה". למה השפלתם אותי? למה פתחתם מהדורות עם המשפט הזה בלי לבדוק מה נאמר לפני, מה נאמר אחרי, באיזה הקשר? את מבינה שהמשפטים האלה חרצו את הדין שלי? את מבינה שבגלל זה אני לא שופטת?

היום אני עורכת דין, אני אוהבת את מה שאני עושה ואני עושה את זה מצוין. ואני פליליסטית, שמייצגת חשודים ונאשמים גם בעבירות מין. אני בוחרת את מי לייצג.

אני כועסת על ארגוני נשים שלא יצאו להגנתי. אני אומרת את זה יותר מפעם אחת - אני בוודאי רוצה להגן על נשים שהן קורבנות. וזכות אישה לגוף שלה אין בכלל ספק. אבל אם זכות האישה על הגוף שלה כשהיא לא רוצה, גם זכות האישה על הגוף שלה כשהיא רוצה. וזה לא חוכמה לבוא ולחבק ולחזק רק את מי שקורבן ומסכן ובוכה. זה חשוב מאוד, זה ערך עליון. אבל גם חוכמה עוד יותר גדולה לבוא ולחבק ולחזק, לכבד, גם את מי ששומרת על החירות שלה לבחור, את מי שיוצאת נגד מוסכמות, את מי שיוצאת נגד פופוליזם.

אני מתה על מצלמות ואני רוצה לשחק ואני רוצה לשיר ואני רוצה לרקוד ואני רוצה להשתתף בסדרות ובסרטים. יכול להיות שיהיה סרט עליי ויכול להיות שאני אצטרף לכל מיני תוכניות כמו אולי משהו בסגנון רוקדים עם כוכבים.

כל טעות היא פתח להזדמנות, וכל נפילה היא סיבה טובה להתרומם הלאה וקדימה ולדרך חדשה. אז בטח שזה נתן לי עוד דרכים ועוד אופציות. כי מה האופציה האחרת? לשכב במיטה, לשים עליי שמיכה, לקחת כדורים, לשים את הראש בחול? מה הייתי אמורה לעשות?

המסר שלי הוא קודם כל - אל תיפלו. ואם נפלתם, תקומו. בכל משבר יש גם הזדמנות אם רק תדעו לחפש אותה. אני לא הייתי יכולה לעבור את התקופה האפלה הזאת בלי התמיכה של האנשים הקרובים אליי שבאמת נשארו, אבל האמת היא שאת הכוח המרכזי מצאתי בעצמי. לכל אישה יש בתוכה כוח הרבה יותר גדול ממה שהיא חושבת. וגם אם מנסים להחפיץ אותך, להשפיל אותך, לרמוס את שמך - זכרי שהסיפור שלך לא נגמר. יש פרק חדש, יש דרך חדשה, ויש אפשרות להפוך את הכאב לכוח. אני יצאתי מזה חזקה יותר, ומי שחשב שישבור אותי - טעה. זה המסר האמיתי שלי.