ניסוח חוזה, עיתוי מדויק וטיעונים הלכתיים מורכבים: בית הדין הרבני הגדול בירושלים קיבל ערעור שמשמעותו הכלכלית עצומה - ביטול החלטה שחייבה בעל להעביר את מחצית דירתו לאשתו כקנס על בגידה. סכסוך הגירושין, שהתגלגל לפתחו של בית הדין הגדול, חשף כיצד פער של ימים ספורים בתאריכים ופרשנות משפטית-הלכתית מתוחכמת הצילו לבעל נכס את מחציתו והאירו זרקור על מגבלות הניסיון למנוע בגידות באמצעות "קנסות" כספיים כבדים.
על פי פרטי התביעה, לפני מספר שנים, חתמו בני זוג על הסכם שלום בית ולחילופין גירושין, שכלל סעיף משמעותי: אם הבעל "ירעה בשדות זרים" (יבגוד), הדירה המשותפת תעבור לבעלות בלעדית של האישה. כחלק מההסכם, התחייב הבעל לחתום על ייפוי כוח בלתי חוזר שיופקד בכספת בית הדין.
אולם כחודשיים בלבד לאחר החתימה על ההסכם, הגיש הבעל תביעת גירושין ולאחר מכן תביעה לשינוי ההסכם. לטענת האישה, הבעל הפר את התחייבותו כשקיים קשר עם אישה אחרת, ולכן יש להעביר את חלקו בדירה לבעלותה. בית הדין האזורי קבע כי ההסכם תקף וכי הבעל אכן הפר אותו, ולפיכך על הבעל להעביר את חלקו בדירה לאישה. על החלטה זו הוגש הערעור לבית הדין הגדול.
בערעורו טען הבעל שתי טענות מרכזיות: האחת, כי הוא לא הפר את ההסכם וכי הקשר עם האישה האחרת התחיל רק לאחר שהגיש תביעת גירושין, ולכן אין המדובר בבגידה במסגרת שלום בית. השנייה, כי ההסכם אינו תקף מבחינה הלכתית בשל בעיות "אסמכתא" ו"קניין אתן" - מושגים הלכתיים המתייחסים לתוקפן של התחייבויות עתידיות ולדרכי הקניין.
הרכב בית הדין בראשות הרב שלמה שפירא קיבל את הערעור משני נימוקים עיקריים. ראשית, לא הוכח שהבעל הפר את ההסכם לפני הגשת תביעת הגירושין. הראיות שהוצגו הראו שהבעל שהה עם האישה האחרת רק לאחר שכבר הגיש תביעת גירושין. בית הדין ציין: "אך משהצהיר זה על כוונותיו לגירושין והגיש תביעה לבית הדין ותביעה זו נשלחת כידוע גם לאישה ולבא כוחה, הרי שלא שייך לומר כי 'רעה בשדות זרים'. ודאי שלא לכך התכוונו הצדדים בהסכם שחתמו, ומה טעם שיסכים האיש לקנוס עצמו ביחס לזמן שכבר הצהיר על רצונו בגירושין?".
בית הדין אף הסתמך על הקלטה של שיחה בין המאהבת לבאת כוחה של האישה, שבה המאהבת אמרה מפורשות שהקשר האינטימי ביניהם החל רק לאחר הגשת התביעה. בית הדין הגדול העלה ספקות משמעותיים באשר לתוקפו ההלכתי של ההסכם. צוינה בעיית ה"אסמכתא" - התחייבות מותנית בארוע עתידי שעלולה להיחשב כהבטחה ולא כהתחייבות גמורה. בית הדין דן בדרכים לסילוק בעיית האסמכתא, כמו אמירת "מעכשיו" או קניין בבית דין חשוב, וקבע שבמקרה זה לא נעשו פעולות נדרשות לסילוק האסמכתא, ובפרט שייפוי הכוח שהוזכר בהסכם לא הופקד בפועל.
כמו כן, צוינה בעיית "קניין אתן" - הלשון בהסכם "הדירה המשותפת תעבור לבעלותה הבלעדית" היא לשון עתידית ולא לשון הקנאה בהווה. כפי שנכתב בפסק הדין: "לשון 'תעבור' אינה ברורה, שלא נאמר כלל שהוא חייב להעביר אלא שהדירה תעבור".
למרות שבית הדין גם דן באפשרות שההסכם תקף מכוח דין "סיטומתא" (מנהג הסוחרים), בסופו של דבר נקבע כי יש לקבל את הערעור. בית הדין הגדול ביטל את החלטת בית הדין האזורי והחזיר את התיק לבית הדין האזורי להמשך דיון בנושאים אחרים, כגון חיוב כתובה וחלוקת רכוש.
בשולי פסק הדין, העיר בית הדין הגדול הערה חשובה: "יש להוסיף שאף שלדעתנו יש לקבל את הערעור, אין ספק שהמערער הוא שהרס את הבית וזינה עם אחרת בראשונה ובשנייה. משכך על בית הדין לשקול לחייבו תשלום פיצויים, מלבד תשלום הכתובה שלכאורה הוא חייב בה".