הלכת האפרופים היא פסק דין תקדימי שכאמור נתן השופט אהרן ברק בבית המשפט העליון בשנת 1995. ההלכה קבעה כי פרשנות של חוזה אינה מוגבלת ללשון הכתובה בלבד, אלא יש לבחון גם נסיבות חיצוניות שמסביב לכריתת החוזה - כגון כוונת הצדדים, התנהגותם וההקשר הכולל. ההלכה שינתה את הגישה הפרשנית המסורתית שהתמקדה בלשון החוזה, והנהיגה גישה תכליתית שמאפשרת לבית המשפט לסטות מהניסוח המילולי בחוזה, אם הוא סבור שכך יגשים טוב יותר את כוונת הצדדים.
בליי הוסיף: "בניגוד למה שנאמר פה, זה שאתה מחפש את אומד דעת הצדדים לא מכתיב את שיטת הפרשנות. אתה יכול להגיד – בחוזים כאלה אני לומד על אומד דעת הצדדים רק מהלשון, בחוזים כאלה מהלשון והנסיבות, ובחוזים כאלה ממה שהצדדים אמרו לי. אומד הדעת זו רק השאלה, התשובה משתנה בהתאם לשיטת הפרשנות. אומד דעת הצדדים לא מכתיב את שיטת הפרשנות".
לדברי רוטמן, "הלכת אפרופים קבעה שהשליט בחוזה הוא בית המשפט ואת זה אנחנו עוקרים היום. השליט בחוזה הוא הצד אליו, גם באופן פרשנות החוזה. אם אני כותב שפרשנות החוזה היא אומד דעת הצדדים, זה אומר ששיקול הדעת האובייקטיבי כפי שאומר בית המשפט, יאמוד את מה כוונת הצדדים בסתירה למה שכתבו הצדדים. זו פגיעה אנושה בחופש החוזים".
התרעות פיקוד העורף