על פי כתב האישום, ברקע העניין סכסוך בין אחים באשר לשימוש ביחידת דיור בביתה של אימם. באחד הימים הגיע הנאשם ליחידה, החליף מנעול והוציא את החפצים שהיו מונחים בה. לאחר מכן המתלונן החליף את המנעול והוציא את חפציו של הנאשם. כעבור כמה ימים המתלונן התקשר לנאשם, הודיע לו שהוא האפוטרופוס של אימם וביקש ממנו להגיע כדי לקחת את חפציו.
לטענת התביעה, כאשר הנאשם הגיע הוא פרץ את דלת היחידה, הניף מקל בכיוון המתלונן, ולאחר מכן היכה את המתלונן באגרוף בפניו וגרם לו לשריטה מדממת מתחת לעינו, תוך השמעת איום כי ישחט אותו.
בנוסף, המתלונן טען שהנאשם איים לפגוע בבת זוגו וילדיו, אך למרות זאת "המתלונן, שידע כי הנאשם הוא שהזעיק משטרה לבית האם, המתין בנחת במקום, עד הגיעם של שוטרים. הוא לא התקשר בבהלה למשטרה, והוא לא יצר קשר עם בת הזוג".
בית המשפט מצא פגמים רבים בגרסת המתלונן. בין היתר, המתלונן העיד כי התקשר למשטרה כמה פעמים ביום האירוע, אך לא נמצא כל תיעוד לכך בחומרי החקירה. השופט קבע כי "היעדר תיעוד לפניות טלפוניות של המתלונן למוקד 100 הוא בגדר ראיה ישירה לכך שלא אמר אמת בעדותו".
בית המשפט מתח ביקורת חריפה על התנהלות המשטרה בתיק. נקבע כי המשטרה "נמנעה מביצוע פעולת חקירה בסיסית ומחויבת המציאות" כאשר לא טרחה לתפוס את המדיה הדיגיטלית ממצלמות האבטחה בבית האם, אשר היו בשליטת המתלונן. "בית האם מרושת ב-12 מצלמות אבטחה", והמתלונן "הוא שהציב את המצלמות; ושהמתלונן הוא בעל השליטה בהן". למרות זאת, המתלונן המציא את התיעוד למשטרה רק כעבור שלושה שבועות, ואז מסר "תיעוד חלקי וערוך".
השופט גיא אבנון קבע בהכרעת דינו כי הוא מעדיף את גרסת הנאשם על פני גרסת המתלונן, וכי "מחדלּה של המשטרה ירד לשורשה של חקירה, ופגם באופן אנוש ביכולתו של הנאשם להגן על עצמו". לאחר בחינת כלל הראיות קבע בית המשפט כי יש לזכות את הנאשם מכל העבירות המיוחסות לו. השופט אבנון אימץ את גרסת הנאשם, שלפיה המתלונן הוא שתקף אותו וכי החבלה שנגרמה למתלונן נבעה מניסיונו של הנאשם להשתחרר מאחיזתו של המתלונן.
התרעות פיקוד העורף