על פי החומר שהוגש לבית המשפט, האם יצאה מדירתה כשהיא אוחזת בילדה המדממת, וזעקה כי הכלב נשך אותה. בבית החולים נקבע מותה, ובדוחות מד"א והרפואה הדחופה צוין כי נמצאו פצעי נשיכה בראש ובקרקפת. גם בתעודת הפטירה נרשם כי סיבת המוות היא איבוד דם בעקבות נשיכת כלב.
השופטים דחו את טענותיו. השופט כשר, שכתב את פסק הדין, הבהיר כי במכתבי ד"ר קוגל לא נאמר שהמוות נגרם מסיבה אחרת, אלא רק שלא ניתן לקבוע זאת בוודאות ללא נתיחה. מכלול הראיות - הדוחות הרפואיים, תעודת הפטירה ועדויות בזמן אמת - תומכים בקביעה שהמוות נגרם מנשיכת כלב. עוד הודגש כי סמכותו של שופט חוקר רחבה, ובית המשפט העליון יתערב בהחלטותיו רק במקרים חריגים, שלא התקיימו כאן.
בנוסף, ניתן משקל להתנגדות האם לנתיחה ולשיקולי כבוד המת, במיוחד משום שהוצאת גופה מן הקבר גורמת פגיעה קשה יותר בכבוד ובצער המשפחה. בסיום פסק הדין ציינו השופטים את כאבו של האב ואת רצונו להסיר ספק, אך קבעו כי אין בכך עילה להתערב בהחלטה המקורית. העתירה נדחתה, ללא צו להוצאות.
התרעות פיקוד העורף