נאה מדגיש כי כיום הוא מתמקד ב"חצר האחורית של תל אביב" - עיסוק בחייהם של חסרי הבית, הזונות והאנשים השקופים. "אני מביא אותן, הן יושבות, מדברות ומספרות על הצרות שלהן מול קהל. אני משלם להן כדי שיספרו, ולכן הפכתי ל'קליינט הכי טוב של הזונות'. אני לא רוצה מהן כלום חוץ מסיפורים".
בראיון התייחס נאה גם לדמויות מוכרות מהעולם הפלילי. לדבריו, עבור עבריינים כאלה הפוזה היא הכול, אבל בסוף המחיר כבד: "כל הכסף הולך על שמירה, על מאבטחים, על הפוזה. העבריינים הגדולים שמצטלמים על סוסים - בסוף מצטלמים בלוויה של עצמם".
נאה מדגיש כי גם מי שמצטייר כקשוח בעולם הפשע אינו חסין. "כל פושע ישן עם זה בלילה. גם מי שרצח מישהו - הרוצח שהוא חיסל עומד מולו בלילות. הגוף והמוח לא משחררים אותך מזה", הוא אומר. "אין עבריין שיכול לחיות בשקט. אתה יכול לנסוע במרצדס עם בלונדינית, לשבת בווילה עם שומרים, אבל בסוף אתה נשאר לבד עם החלומות והסיוטים".
הוא נשאל אם בכלא כולם מאבדים את המעמד שלהם. "לא כולם", ענה. "מה זה בכלל מעמד? עזוב אותך. יש כאלה שעדיין 'סופרים אותם', אבל תבין - הוא מרים טלפון לילד שלו, ואין להם על מה לדבר. הילד חי את העולם שלו - חברים, כדורגל. האבא מתקשר ושואל 'מה נשמע?', וזהו. אין חוויות לחלוק".
לדבריו, רוזנשטיין כיום אינו מתערבב. "הוא מבלה, יוצא, אבל לא נכנס לעניינים. הוא יודע מה זה כלא, מה זה אזיקים, מה זה להיות מגורש לארה"ב, לשבת בבית סוהר נורא 15 שנה ולחזור. זה לא שווה עשרה מיליון, אפילו לא גרוש".
על הפחד שמלווה עבריינים אמר: "כל פושע ישן עם זה בלילה. גם אם גנבת מסטיק בסופרמרקט - אנשים סיפרו לי שהם מתעוררים מחלום בלהות שבו הקב"טים רודפים אחריהם עם אקדחים. מי שרצח מישהו - בלילות יש לו חלומות בלהות, שהנרצח עומד מולו ומאיים עליו. גם אם הוא מנסה לירות בחלום – האקדח נתקע. בסוף זה גוף אנושי ומוח שחושב - הדברים חוזרים אליך".
לדבריו, "בפוזה הם מציגים שאין להם פחד, אבל אין דבר כזה. גם אם לא מראים סימנים - בסוף זה מתפרץ. הייתי בעשרות הלוויות של פושעים. ביום שבו המציאו את האקדח - מת הגיבור האחרון". עוד טען כי הרבה מהתנהלות הפושעים היא הצגה. "התחבקויות, נשיקות, הגורמטים, החיקויים של 'הסנדק'. הכול פוזה. הכסף מעוור אותם - הם קונים מרצדס, אחר כך היא מוחרמת או נשרפת, ובסוף הם בעצמם נרצחים. עד שזה קורה, הם חיים בפחד מתמיד - כל הזמן מסתכלים אחורה".
נאה מתאר את המפגשים עם עבריינים: "הם באים עם מרצדסים, עם שומרים, מנסים להראות שהם גיבורים. גם שם נתנו לי את הכבוד, כמו בכל מקום. הם מכירים אותי, יודעים שאם יש סיפור עליהם - אני מתקשר ומבקש תגובה, לא מפרסם בלי לשמוע. זה שונה מהדור הצעיר של עיתונאים, שמעלים ידיעה בלי לבדוק".
על הקשר האישי עם עבריינים סיפר: "הם לא באו להתייעץ איתי איך לבצע שוד, אבל בשיחות חולין תמיד היו זורקים הערות, סטריט־טוק. הייתי יושב איתם בקפה - אנשים נחמדים מאוד. פעם הבת שלי שברה את היד, הייתי צריך להביא טופס 17. שלחתי בדואר, ואחרי יומיים זה חזר אליי פתוח. התברר שהייתה כנופיה עם מפתחות מאסטר לתיבות דואר - היו פותחים בלילה, לוקחים צ'קים, פותחים חשבונות. במקרה הזה הם החזירו לי את הטופס. דברים כאלה היו קורים".
בהמשך סיפר על ימי עבודתו ככתב פלילים בבית המשפט: "פעם הוואטסאפ שלנו היה השירותים. שם היינו מקבלים הדלפות משוטרים, ניירות. סוגרים בפנים, מחכים דקה־שתיים ויוצאים. זה היה הוואטסאפ של אז. היום כל אחד מצלם ומעלה. פעם זה היה אחרת - הקפיטריה, הסדרנים, השומרים - כל אחד היה מקור. אגב, אימא של רן בן שמעון, מאמן הנבחרת, ניהלה את הקפיטריה בבית המשפט. גם שם היו מקבלים סקופים".
על תחושותיו באותם ימים אמר: "כתבתי על מישהו שהוא רוצח, בלי גופה. זה היה על הגב שלי. לא ישנתי יומיים. ואז אלוהים שלח את הגופה – וככה זה נגמר".
בוקי נאה מתאר את מצבה של המשטרה בישראל וטוען כי היא סובלת ממשבר עמוק. לדבריו, “כשמביאים תיק סגור ומוכן ומביאים את הפרשה עד לתחנת המשטרה - זה לא ככה. במשטרה הקלאסית יש יחידות חקירות ויחידות הונאה שצריכות לטפל בדברים, והיום אין מספיק כוח אדם, כי יש יחידות קומנדו שכל היום מתאמנות בקומנדו משטרה. השר אומר שסדר העדיפויות השתנה: יותר חשוב לטפל בפרוטקשן, בשב״חים ובאלימות במגזר הערבי, ופחות בהונאה. התחומים האלה הוזנחו וגדלו, וכעת אומרים - נעזוב גם את ההונאה, שכל הפקידים יגנבו אותנו”.
נאה נשאל אם השר לביטחון לאומי עשה גם דברים חיוביים. “תראה,” אמר, “זה שהוא מגבש שוטרים ובא לשטח ומתחבק איתם - אפשר לראות את זה גם כחיובי. כשבא השר ונותן לך תפיחה על השכם, זה נהדר. אבל לפעמים אין לזה כיסוי. קח את הסיפור עם סוויסה (רב-פקד מאיר סוויסה) - אחלה שוטר, טוב. הדליקו אותו מסביב, מלמעלה, שיזרוק רימוני הלם. זה בניגוד לחוק, בניגוד לנהלים. אחר כך בא בן גביר, העלה אותו בדרגה, והיום הוא יושב בבית נאשם באירוע הזה. הוא גמור. זה מה שקורה”.
לדברי נאה, שוטרים צעירים נכנסים למערכת מתוך אידיאולוגיה, אך במהרה מתאכזבים. “שוטר זה אחד שבגיל 21 התלהב מהמדינה והלך למשטרה. אחרי כמה שנים הוא מתחיל להתאכזב, כי אין גב. בורחים מאחריות. אומרים לעצמם - מה אני אתעסק עם התיק הזה ואסתבך? ואז הם עוזבים. אם אני ילד חכם וצברתי טיפה ניסיון, אני הולך להיות חוקר פרטי. היום יש צמא למיליון כאלה בשוק - שום חברה עסקית גדולה לא מרשה לעצמה לא להעסיק חוקרים שישמרו על הביטחון והיושר הפנימי שלה. הטובים הולכים הביתה”.
עוד הוא מציין את בעיית הקידום: “גם לא מקדמים אותם. אחד בן 30 עדיין לא קצין, כי כל פעם שולחים לקורס קצינים את מי שיש לו קשרים עם המפקד. אז מי שבסדר - נשאר מאחור. זה תמיד היה, אבל עכשיו, בתקופה של בן גביר, זה חמור עוד יותר. כי צריך שתהיה אמינות, שיהיה כיסוי למילה. כל יום שוטר רואה בטלוויזיה איך התוכניות עושות צחוק מהשר - אתמול הוא אמר ככה, היום הפוך. איפה האמינות? איפה הדוגמה האישית?”
נאה נותן לשר גם קרדיט חלקי: “הוא הצליח להעלות את השכר - אלף, אלף וחמש מאות שקל ברוטו. מגיע לו על זה קרדיט. אבל זה עדיין לא הפך את מקצוע השוטר למקצוע נדרש. בחור צעיר שואל את עצמו - למה לי את כל כאב הראש הזה? אני עוצר מישהו לבדיקה, אומר לו שלום, והוא ישר מתנפל עליי – ‘שוטר מניאק’. למה שאסבול את זה? עדיף ללכת ללמוד הייטק או סייבר - עם רכב צמוד, משרד ומזגן”.
נאה מוסיף: “פעם היו הולכים למשטרה מתוך אידיאולוגיה. בתקופה שלי, כשגדלנו בשכונות וקיבלנו מכות בצריפים בתל אביב, רצינו להילחם בפושעים - הלכנו לבולשת. היום אין את זה”.
נאה מתאר את חוויותיו מהפגנות המחאה האחרונות: “אני הולך לראות הפגנות מהצד, מנסה להתנהג כצופה. אבל היו נקודות מאוד קשות - גם אני שכבתי על הרצפה. למשל, בגשר נתיבי איילון. במקום שהמשטרה סגרה ואמרה לעמוד, פתאום חמישה סוסים הסתערו קדימה. אנשים נפלו, ואני איתם. זה היה חוסר אחריות. כשאין שוטר חכם שמפעיל את הראש, אירוע מתלקח תוך שניות. גם אם מישהו סתם עבר בגשר, במקום שמותר ללכת בו, פתאום הוא מוצא את עצמו על הרצפה. זה מצב מסוכן”.
לדבריו, במדינה יש כיום “מיליון אירועים מכל הסוגים. כשאמא של חייל חטוף יורדת לכביש ונכנסת לאקסטזה, אין מה לעשות. השוטרים נדרשים לאזן בין שמירה על סדר לבין חופש המחאה - וזה בלתי אפשרי. שוטרים נמצאים במצב שאין לו גבולות”.
“הייתה תמונה ראשית בעיתון - סירה בלילה, ירקון חשוך, וכולם מחפשים תנינים"
נאה מתאר את הסקופ הגדול ביותר בקריירה שלו - פרשה אישית שנגעה לצוללת דקר: “שלחו אותי לסקר את ההזכרה השנתית לצוללת דקר. למחרת התקשרה אליי אישה צעירה מבאר יעקב וסיפרה סיפור בלתי נתפס: היא הכירה קצין צעיר, רופא בצוללת, נכנסה ממנו להיריון – ורק אחרי שנעלם הבינה שהוא בין הנעדרים. היא הלכה לרב, אמרו לה לא לעשות הפלה. נולד ילד - קראו לו על שם האב. הסבא דאג לדירה, היה מגיע בחושך לבקר, כדי שלא יידעו. שנים הוא המשיך לעמוד בטקסי הזיכרון ולספר שלא נשאר לו כלום - בזמן שהיה נכד חי”.
“זה היה הסיפור הכי גדול בחיי”, הוא מוסיף. “כתבתי אותו למעריב, וזה נכנס להיסטוריה. עד היום אני בקשר עם המשפחה. זה סיפור לנכדים – סיפור שמוכיח מהי עיתונות אמיתית”.
בוקי נאה נזכר בעוד סיפור עיתונאי מטלטל, שבו לטענתו חשף פרשת סחר איברים. לדבריו, צעיר שהגיע לישראל כתייר הפסיד את כספו בהימורים, נחטף והובא לבית החולים בילינסון, שם - כך נטען - הוצאו מגופו כליה והושתלה אצל חולה שנזקק להשתלה. לאחר מכן הועלה הצעיר על מטוס וגורש מהארץ. “יחד עם הצלם דוד סנצ’יק הגענו אל מנהל המחלקה, פרופ’ זאקי. נפלנו עליו בהפתעה כדי שלא יספיק להתכונן. רצינו לשמוע ממנו איך ייתכן שאיש לא צעק ‘הצילו’”, מתאר נאה. לדבריו, “זה היה מסוג הסיפורים שזעזעו אותי והבהירו לי עד כמה עולם הפשע חודר גם לתחום הרפואה”.
עוד פרשה יוצאת דופן שסיקר נאה עסקה בתנינים בירקון. לדבריו, לאחר פריצה לחוות תנינים בערבה התגלו בשוק בכפר קאסם תנינים קטנים למכירה. אחד המעורבים סיפר כי, מחשש להיתפס, השליך תנינים חיים לנהר הירקון. בהמשך נמצאו שניים מהם מתים בפתח הנחל בפתח תקווה, אך חלקם עדיין חסרו.
“תחשוב על תמונה כזאת: אנחנו בסירה בלילה. מקדימה פקח של רשות שמורות הטבע, אחריו שוטר בשם אפרים ארליך, אני יושב מאחוריו ומאחוריי עוד פקח. כולנו בסריקת לילה אחרי תנינים”, מספר נאה. “הייתה תמונה ראשית בעיתון - סירה בלילה, ירקון חשוך, וכולם מחפשים תנינים. כל המדינה הייתה בהיסטריה. אם זה היה קורה היום, עם וואטסאפ ופושים, אפשר רק לדמיין את גודל הסערה”, הוסיף.
כשנשאל היכן בתל אביב נמצאו הכי הרבה גופות, עונה נאה: “בירקון, לא יודע… אולי גם ביסודות של בניין האופרה היו זורקים שם גופות. קשה לזכור, יש כל כך הרבה מקומות. אולי יום אחד מישהו ירשום רשימה מסודרת -באיזה רחוב היו הכי הרבה גופות”. עוד הוא מוסיף: “בתל אביב אני יכול לספר כמעט על כל קומה בכל בניין סיפור פלילי - גם ברמת אביב, שם מצאו פעם גופות מגולגלות בשטיח”.
במקביל לעיתונות הכתובה עשה גם טלוויזיה, אך מקפיד להדגיש: “לשמחתי, עיתון מעריב שילם מיומי הראשון כעיתונאי - פנסיה, קרן השתלמות, הכול. וכשהמשכתי למקומות אחרים, הבסיס הזה כבר היה איתי. היום יש לי פנסיה נהדרת”. נאה מסכם את מסע חייו: “במהלך הקריירה עברתי שני התקפי לב. היום אני הולך לפסיכולוגית, עושה יוגה ומכון כושר. אני פנסיונר, מדריך טיולים. מאגר הסיפורים שלי לא נגמר - על גופות, על פרשיות שחיתות, על תנינים בירקון שנזרקו שם אחרי שגנבו אותם בערבה.
התרעות פיקוד העורף