הטענה הזו פשוטה, אבל היא נוגעת בלב אחד הוויכוחים העמוקים במשפט הפלילי הציבורי בישראל: האם נבחר ציבור נמדד רק לפי פעולותיו הפורמליות, או שגם לפי עצם הקרבה שלו מוקדי כח והשפעה. התביעה מנסה לטעון שגם שיחה, הצעה או תיווך בין גורמים עסקיים עשויים לחרוג מסמכות ולהפוך להפרת אמונים. ההגנה מנגד מציבה את עקרון החוקיות במרכז: מה שלא נאסר במפורש, מותר.
נדמה שהעניין הזה עומד להתרחב עוד יותר, עם יוזמתו החדשה של שר המשפטים יריב לוין, שלפיה ניתן יהיה לצמצם או לדחות דיונים משפטיים של ראש ממשלה אשר עלולים לפגוע "בביטחון המדינה או בתפקוד הממשלה". מבחינה משפטית ,מדובר ברעיון שמעורר קושי חוקתי מובהק. לראשונה, רשות מבצעת תוכל להשפיע על התנהלותו של הליך פלילי.
גם אם המטרה מוצהרת היא התאמת ההליך למציאות ביטחונית מדינית, המשמעות היא פגיעה בעצמאות השיפוטית ובעקרון השוויון בפני החוק. במישור הפוליטי, התזמון ודאי איננו מקרי. ימים ספורים אחרי קריאתו של טראמפ בכנסת לשקול חנינה לנתניהו, ההצעה משתלבת בנרטיב של ראש ממשלה המתקשה לתפקד תחת עומס הדיונים.
במבחן המציאות סיכוייה של ההצעה להפוך לחוק נמוכים, והיא צפויה להיתקל בהתנגדות נחרצת מצד היועצת המשפטית לממשלה ובג״ץ. ועדיין, עצם העלאתה משפיעה על השיח הציבורי. היא מחדדת את המסר שלוין המבקש לקבע אסטרטגית: ההליך הפלילי נגד נתניהו הוא נטל על המדינה, לא חלק ממנגנון נורמטיבי שלטוני.
בסוף היום נותרה אותה תחושת קיפאון, לא נרשמה דרמה אמיתית, רק העייפות הרגילה של הליך מתמשך. דווקא השגרה הזו, העובדה שמשפט ראש ממשלה מתנהל כמו עוד תיק פלילי, סבוך ככל שיהיה, היא אולי הניצחון הגדול של המערכת.
מבחינת צוות ההגנה, המשימה נותרה אותה משימה, להשאיר את ההליך במקום שבו ראיות גוברות על רעש, ולהפריד בין משפט לפוליטיקה גם כשהם חולקים את אותו חלל, ועם כל הציניות שהצטברה סביב המשפט, יש עדיין ערך אחד שראוי להילחם עליו, הצדק, גם אם איטי, יישאר חזק יותר מהתשואות ומהשריקות מספסלי הקהל.
התרעות פיקוד העורף