1. יום שלישי, 14 באוקטובר 2025: אני יושב בפינת הבר של מסעדת יוליה מול הים בנמל תל אביב, מרים כוסית ג'וני ווקר שחור, ממלמל לעצמי "לחיי המתים" ולוגם לזכרה של עדן ירושלמי, שהייתה אמורה לחגוג בתאריך הזה יום הולדת 26. עדן לא חוגגת את יום הולדתה, כי הנבלות רצחו אותה במנהרה בעזה ב־29 באוגוסט 2024.
בהפסקות הקצרות שיש לה היא יושבת לצידי בשולחן, מספרת לי על תוכניותיה ללמוד תפירה ולהיות מדריכת פילאטיס מקצועית. היא מספרת על המסיבה העתידית בסוף השבוע ועל המסיבה האחרונה בסוף השבוע הקודם. היא עובדת, מבלה, לומדת, מתעמלת, רוקדת. אין לה רגע דל, היא ספידית, מנצלת כל רגע בחיים.
אני מדבר בשבילה עם דליה מנטבר, מלכת הפילאטיס, שתיקח אותה תחת חסותה. אני מביא לה מתנה, את ערכת התפירה של אמא שלי. ערכת תפירה דקורטיבית של פעם. השמחה שלה מהדברים האלו מידבקת. היא מזכה אותי בנשיקה במצח. אני מודה ומתוודה שהיא הצליחה להטריף אותי.
בסוף השבוע הקודם החלו חגיגות החזרת החטופים, עוד בטרם חזרו. באולפנים ישבו אלופים במיל' לצד סגני ראש שב"כ לשעבר, שגרירים בחו"ל לשעבר, ידענים מכל מיני תחומים, ידוענים מפונפנים, סלבריטאים בוגרי תוכניות ריאליטי. כולם, טוב כמעט כולם, הודו להשם. נשאו עיניהם לשמיים, בירכו את אבינו מלכנו דונלד טראמפ ואת סגנו בנימין נתניהו. אני משבית שמחות, חושב על 2,000 הנרצחים ועל בני משפחותיהם. מה עובר עליהם בימים ובשעות האלו.
בכיכר פותחים בקבוקי שמפניה. אני דומע עם דמעות השמחה של בני המשפחות המאושרים, אבל לא שוכח לרגע את אלו שלא זכו לרגעי האושר האלו - והם כל כך רבים.
3. לפעמים נדבק לי לראש שיר, ואני לא מפסיק לפזם אותו לאורך כל היום. אם אינכם מכירים את השיר, הגיע הזמן שתכירו: "בתי, את בוכה או צוחקת" של יובב כץ.
התרעות פיקוד העורף