"בעצם ההתעלמות של הרשויות בישראל המדינה הפקירה אותי ועוד לא מעט נשים, והיא שותפה למחדל הגדול של החיים שלנו. כשניצלו אותנו עד לא יכולתי יותר, משהו התפוצץ בי מבפנים והטריגר היה נורא מבחינתי", היא אומרת בשיחה עם "מעריב".
יש חוק מוסכם בעולם הזנות בשנים האחרונות שלקוחות מזמינים את הזונות שלהם באמצעות הסרסורים – היא הסרסורית במקרה של הראל – אחרי שהם מקבלים לוואטסאפ תמונת גוף של הבנות. כמו שוק עבדים, והם בוחרים את מי הם רוצים.
אני התנגדתי בכוח שהתמונה שלי תרוץ ברשת החברתית, אבל הראל הצליחה בדרך מתוחכמת להעביר תמונה של הגוף שלי והיא סחרה בי. אותו לקוח דרש אותי והיא אילצה אותי לעשות דברים שבחיים לא הייתי עושה. הרגשתי מושפלת, חוויתי אונס ממש והחלטתי לעזוב הכול ולצאת מהעולם הזה".
השיחה עם דנה קולחת ומרתקת. היא מוכנה לכל שאלה וחושפת הכול בלי סייגים ובלי מריחות, רק שומרת על השם האמיתי שלה, כי בכל זאת היא אם חד-הורית לילד בן 14 וגם חוששת שהראל תחזור עם נקמה.
אגב, גם המראה שלה לא יכול להסגיר בשום אופן שמדובר במי שעסקה בזנות במשך שנים. הראל היא מחוספסת, חכמה וחזקה מאוד. היא הכי מנוסה מבין המאדאמיות שפועלות בארץ. היא ישבה בכלא, ובגיל 61 חזרה למקצוע שהיא מכירה כל כך, עם חוקים וכללים נוקשים מאוד.
בעבר היו לה במקביל מספר מקומות ובכל בית בושת היו עובדות חמש ושש נשים. כיום היא פועלת ממקום אחד בבני ברק ועם שתי עובדות בלבד, כי ככה אפשר למרוח את מערכת האכיפה ולטעון שהיא לא קשורה והבנות האחרות לא קשורות אליה כביכול. היא מנחה אותן שבמקרה שמשטרה תגיע – הן מכחישות קשר אליה".
דנה בעוד כחודש תחגוג 40. היא קורבן עוד משחר ילדותה. "מגיל שש עד 12 עברתי אונס מתמשך בתוך המשפחה. שמרתי המון בבטן. בגיל 16 עליתי עם חברה למה שחשבנו כמונית, ואז נקלעתי לסיטואציה הקשה של חיי. אותו נהג הוביל אותנו לבית בושת בכפר סבא, בדירה דיסקרטית, ולא ליעד שהזמנו. הוא כלא אותנו בתוך המקום, ומישהי שהייתה שם נדרשה על ידו ללמד אותנו מה עושים. הבנו שנפלנו לתוך בית בושת בעצם".
מגיל 16 ועד גיל 22 עבדה בכל עבודה מזדמנת: בניקיון, במפעלים בצפון, במלצרות – בכל מקום שבו ניתן לעשות כסף, כל זאת בטרם הפנימה כי היא סובלת מפוסט־טראומה. "בגיל 22 ברחתי מבית הוריי אחרי שחוויתי ניסיון לרצח. אמא שלי הצילה אותי והחלטתי להימלט. נעניתי למודעה מפתה: 'אם את רוצה להיות עשירה – תתקשרי'. ביררתי ואמרו לי שזו עבודה במסאז' בלבד".
"כשהגעתי לראשון לציון – ספא של שתי קומות עם שש בנות בכניסה, כשהלקוחות נכנסים ומצביעים על מי שהם בוחרים למסאז' עם הרפיה – אז הבנתי ששוב אני במלכודת. הלקוחות דרשו גם מעבר, ואני התנגדתי ורבתי איתם. אחרי שמונה חודשים הודיעו לי שאני מפוטרת בטענה שאף לקוח לא מחפש אותי כי אני לא נותנת שירות. פיטרו אותי עם מחמאה לכאורה".
"התגלגלתי למקום אחר ועוד אחד ועוד אחד, כשבלילה אחד יכולתי לעבור בין שלושה מקומות, כי באף מקום לא הסתדרתי עם החוקים של בית זונות. היו מזמינים לי משטרה. היו לי בין 10 ל־15 לקוחות בלילה, אבל לא עם כולם הגענו ליחסי מין כי הייתי מורדת. כל מי שהרגשתי שהוא חושב שאני גופה למכירה בגלל שהוא שילם לי והיה מתייחס אליי בחוסר כבוד, ולעיתים דורש את הכסף בחזרה – הייתי מגיבה באלימות. הייתי אגרסיבית".
"אני לא הזונה האולטימטיבית בגלל המראה שלי, אני לא נרקומנית, אני לא מהרחוב. הייתי הזונה הישראלית בכל מקום, וזה חשוב להם כי אני יהודייה. עברתי 52 בתי בושת, כשהאחרון היה של הראל. ולאחר אותו אירוע חמור שחוויתי, החלטתי לצאת למסע צדק למען עצמי. וכנאנסת, אני יודעת מה זה לחיות עם עוד תיק כזה על הגב".
"לפני ארבע שנים נסגר תיק האונס מילדותי בשל חוסר ראיות. נותרתי עם הטראומה, ועל זה אין התיישנות. 12 שנים עברתי בתוך העולם הזה, כשבאמצע הצלחתי לעשות הפסקה של חמש שנים בניסיון לשקם את עצמי. פניתי למוסדות, אבל הפלסטר שהם הציעו לא מספיק כדי לרפא בחורה שהיא קורבן סחר וחוותה מספר מקרי אונס".
"חזרתי בעל כורחי לזנות כדי לאסוף כסף במטרה לרכוש כרטיסי טיסה עבור בני ועבורי, כדי לברוח ממדינת ישראל – כי כאן אני מופקרת על ידי המדינה. לצערי, המקום האחרון היה אצל הראל, ובמאי האחרון, אחרי אותה חוויה קשה, החלטתי לשים סוף לכל הסיפור הזה. יש כשל מתמשך בכל מה שנקרא מענה לקורבנות סחר בבני אדם, ואת הכשל הזה אני זו ששילמתי את המחיר".
"היום אני בשיקום מאוד ארוך, על ידי כל הגורמים במדינה. אני נכנסת ליחידה לנפגעות תקיפה מינית לתהליך שיקומי. הצלחתי לקבל דיור ציבורי".
התרעות פיקוד העורף