הלכת אפרופים, שנקבעה באמצע שנות ה-90, ביקשה להתחקות אחר כוונתם של הצדדים באמצעות בחינה משולבת של לשון החוזה והנסיבות החיצוניות. אף שההלכה נועדה לקדם צדק מהותי, בפועל היא העניקה שיקול דעת רחב לבתי המשפט, שיקול דעת שלא אחת פגע ביכולת של צדדים עסקיים לצפות מראש כיצד ייאכף ההסכם שהם עצמם ניסחו, לעיתים לאחר משא ומתן ממושך ובליווי משפטי צמוד.
התיקון שאושר כעת במליאת הכנסת קובע ברירת מחדל חדשה וברורה. בחוזים עסקיים, הפרשנות תיעשה לפי לשון החוזה, אלא אם נקבע אחרת על ידי הצדדים או אם הפרשנות הלשונית מובילה לתוצאה שאינה מתקבלת על הדעת. בכך מועבר מרכז הכובד מן הפרשנות השיפוטית אל אחריותם של הצדדים עצמם. חוזה עסקי חוזר להיות, בראש ובראשונה, תוצר של רצון הצדדים והסכמותיהם, ולא נקודת מוצא לדיון פרשני רחב בדיעבד.
לצד ההשפעה על השוק המקומי, התיקון צפוי להיות רלוונטי גם למשקיעים זרים. בעשורים האחרונים, חוסר הוודאות בפרשנות חוזים בישראל הוזכר לא פעם כגורם מרתיע בהתקשרויות חוצות גבולות. קיבוע כלל פרשני ברור, הנשען על לשון ההסכם, מקרב את ישראל לסטנדרטים מקובלים בשווקים מערביים ומחזק את תחושת הביטחון של משקיעים בינלאומיים.
התיקון אינו פוטר צדדים מאחריות. להפך, הוא מחדד את החשיבות של ניסוח מקצועי, מדויק ומודע. עורכי דין, מנהלים ויזמים יידרשו להשקיע מחשבה לא רק בתוכן ההסכמות, אלא גם במנגנוני הפרשנות, בסעיפי הגדרה, בהיררכיה בין מסמכים ובהתמודדות עם תרחישים עתידיים.
התיקון אינו מהפכה חדה אלא המשך והבהרה של כיוון קיים. הוא משיב איזון ראוי, אחריות בניסוח, וחוזה אחד עם משמעות אחת. בעולם עסקי הנשען על יציבות, תכנון ואמון, זהו שינוי מבורך.
התרעות פיקוד העורף